בפעם הבאה שניפגש כבר אהיה אדם נשוי, אדון מכובד עם טבעת על האצבע. אבל עד אז עוד מותר להשתובב כיאה לרווק מזדקן. שירת הברבור הייתה לפני שבוע בדמות מסיבת רווקים. מעולם לא תכננתי חגיגה כזו, ובכלל כל מה שמשתמע מהמושג פחות מוצא חן בעיני, ובכל זאת קרה הדבר. לא אני האשם. שני חברים ישנים נושנים הפתיעו וסחבו אותי לגיחה קצרה לחו"ל.

התארגנו על הכל בדקה התשעים, ובמהירות הבזק נחתנו באחד האיים הקסומים של יוון. זו הפעם הראשונה שלי באזור, ואחרי שראיתי את פלאי הטבע המרהיבים שם, נדמה לי שהיוונים צריכים להיות לוזרים גמורים כדי להגיע למצב הכלכלי שהם נמצאים בו. הים צלול ומשכר, החופים מהפנטים. אין לך תייר אחד בעולם שלא יתחנן לשלם מחירים מופקעים כדי לשהות במקום. אז איך לעזאזל הם בגירעונות עם אוצר לאומי כזה?

את התשובה קיבלתי כבר בשדה התעופה. פקידים יוונים מיוזעים ומבולבלים קיבלו את פנינו באי־סדר מוחלט, כשבאוויר נישא ריח תערובות של ליזול ודאודורנט ברוט. עלינו על מונית בדרך למלוננו ומיד סימסנו כאחד לנשותינו. שמתי לב שלאורך הטיול הקשב התחלק בין שלושה יסודות: שיחות גברים מטומטמות, שיחות גברים מטומטמות מאוד והודעות ושיחות עם נשותינו. מיותר לציין שהאלמנט השלישי היה הדומיננטי מכל.



בשל המהפכה הסלולרית גם החופשה שבה ציינו את הרגע האחרון שלי כאדם שטרם התחייב, הפכה למרתון של עדכונים אינסופיים ותמונות. התמונות שימשו גם לשיתוף וגם להוכחה שלא נעשה דבר פסול. ועד עכשיו איני יודע מה הפעיל אותנו יותר: הפחד או האהבה.

המלון אשר לנו בו היה מרהיב. למרבה הצער, בסמיכות מדאיגה על החוף הצמוד השתלט די־ג'י מוטרף שפוצץ ברמקולים בכל בוקר, צהריים וערב את מיטב להיטי היורו־דאנס, כולל עומר אדם, עד להטרפת הדעת, מה שביטל לחלוטין את אפשרות הרביצה המנומנמת על שפת הבריכה. עם או בלי האינטרלוד המוזיקלי החלטנו לנצל את מכון הכושר ששכן ליד חדרינו. כשהגענו אליו להפעיל את איברינו, זינק לכיווננו יווני שרירי ומיוזע שטען בזעם שהוא מדריך הכושר המקומי ובלעדיו אין אימון. בצר לנו שילמנו. הוא פרש עלינו את חסותו והחל להפעילנו במרץ. אולי מדובר במנהג יווני עתיק מימי אריסטו, אבל כל תרגיל ספורטיבי שהשית עלינו לווה במזמוז עז. בנוסף התעקש לקרוא לי דני.

"מיי ניים איז חיים", אמרתי לו שוב ושוב.
"יס", השיב המאמן. "או־קיי, דני, נאו ליפט פייב קילו".
אני: "מי ניים איז חיים".
הוא: "גוד וורק אאוט, דני".

המשכנו לחוף מרוחק. ברגע של חשיבה עצמאית לא הבנתי מדוע הסכמתי להגיע לחופשה שכוללת ים. אני שונא את הים. שהייה ממושכת בשמש הופכת את פני וגופי לוורודים. בשל הנסיבות הללו בכל שעות היום הייתי עסוק במריחת משחות וקרמי הגנה, והסתובבתי על החופים לצד גרמנים וצרפתים חטובים כשאני לבנבן ובוהק כקספר הרוח הידידותית.

הגיע הערב. התמרקנו לקראת היציאה בסגנון נערים בטיול שנתי. כשהבטנו זה בזה הבחנו בקרחות שמבצבצות, בבטן שחמקה לה ובקמטים שהתנחלו. אנחנו כבר אנשים במלוא מובן המילה. אחרי ארוחה דשנה ולא זולה פצחנו בסיבוב ברים במוטיבציה לשתות עד דלא ידע. החבר הראשון פרש עם סחרחורת אחרי שלוק קמפרי. נותרנו שניים במערכה. קיפצנו ממקום למקום וגמענו כמות יפה של אוזו. ההשפעה החלה לחלחל.

בשעה שלוש בלילה מצאתי עצמי מתחבק עם חבורה של איטלקים שמעולם לא הכרתי, כשאני צועק להם: "יו אר מי בסט פרנדס". אחד מהם סבר שאני מסטול ולא מיין, ושאל אותי אם יש לי סמים. השבתי שלי אין, אך חברי הוא מלך הסמים של האי. זו הייתה כמובן בדיה גמורה. כולנו לאטחים ופחדנים גדולים מאוד. מה שכן, זה עבד. בן רגע ראיתי שחברי הוותיק הפך למוקד עלייה לרגל לרודפי סטלה למיניהם.

שבנו לשוטט ברחוב. מדי פעם קראו לעברו "קינג אוף דה איילנד", ולרגע הצטערתי שאיני סוחר סמים לנוכח הכבוד הרב שרוחשים לבעל המקצוע הזה. השעה הייתה כבר כמעט חמש לפנות בוקר. גררתי את גופי לדוכן קרפים, כשברור היה לי שמדובר בעבירה שדינה מוות. אבל האלכוהול והרצון להטביע את כמויות הנוזל במזון היו חזקים ממני. טחנתי שני קרפים עם נוטלה ועל הדרך שוחחתי עם צעירה משיקאגו או מיאמי, איני זוכר בדיוק מאיפה, שהקיאה בפתאומיות בכיווני. למזלי הייתי זריז מספיק כדי לחמוק ולהישאר נקי.

עייפים ושתויים חזרנו למיטתנו. חמש שעות של שינה חטופה נקטעו בשיר "כמו שני משוגעים" של עומר אדם, שבקע מהרמקולים אדירי העוצמה של הדי־ג'יי ממול בווליום שאיים למוטט את האי כולו. שתינו קפה ועשינו צ'ק אאוט זריז, רק כדי לגלות שעקצו אותנו בעוד חבילה נאה של כסף.
בנסיעה לשדה התעופה חזרנו לסמס כמו מטורפים לנשותינו. שני חברי התמלאו געגועים לילדיהם הקטנים, ואני בעיקר שמחתי שחוזרים. ההאנג־אובר, הבילוי והשמש פירקו אותי. בחיי, קשה להיות רווק, טוב שזה נגמר.