אלברט איינשטיין אמר את זה: "יותר טוב שתשתוק ויחשבו שאתה טמבל, מאשר שתדבר ותוכיח שזה נכון". נראה שאילנה דיין מחסלת בזמן האחרון אישיות בכירה אחר אישיות בכירה, בכך שהיא פשוט נותנת להם לדבר. הראיון עם תמיר פרדו בתוכנית "עובדה" עורר כבוד רב אליו. הוא עשה כל כך הרבה למען הגנת המדינה הזו, רדופת האויבים, שזה פשוט מעורר הערכה. הראיון גם חשף שוב את "אינטימיות אוהל הסיירים" שבין ראש הממשלה לבין האנשים האחראים להגן עלינו. מה שנראה כשני מחנות רחוקים זה מזה, מתברר שוב ושוב כאנשים שלחמו כתף אל כתף. במקרה של פרדו ונתניהו מדובר ביוני, אבל גם ביבי לחם באותה יחידה. הכל קרוב וצמוד מאוד.

מול ההערכה לעלילות הגבורה, חריפות השכל ועוצמת האומץ, היו בראיון רגעים שבהם היה מעציב לראות את האנשים האלה, שאנחנו חושבים לקשוחים הגדולים ביותר העומדים בראש המערכות התובעניות ביותר, מתפוררים בחיוך ביישני ונבוך מול מצלמה ומיקרופון, או מתומרנים לענות על מה ששנייה קודם לכן הם אמרו שלא יענו עליו.

אילנה דיין הייתה דווקא בסדר בראיון הזה ותקפה גם בשאלות לא מתיישרות. אפילו כשעלה נושא ההאזנות לשותפי הסוד בעניין תקיפה אפשרית באיראן, היא טענה: מדוע בעצם זה לא בסדר? מה ההבדל בין בדיקת פוליגרף אחרי להאזנה לפני? התשובה של תמיר פרדו הייתה רגשית, לטעמי: "זה חוסר אמון מוחלט". מדוע להיפגע? האזנה תוכל לבנות את האמון על בסיס מאוד מוצק, אם לא יימצאו שיחות והדלפות בלתי ראויות.



נכון שלא נאה להאזין, אבל איש מוסד יודע שלפעמים חייבים לעשות דברים לא הכי יפים למען ביטחון המדינה. האם זה לא תפקידו של השב"כ לאתר דליפת סודות, במיוחד כשמדובר בסודות מדינה בדרג כל כך גבוה? זוהי בעצם האזנה ‏כדי לשלול כל חשד. הרי מטרת ההאזנה אינה לברר איזו קרמיקה בוחר למטבחו ראש המוסד בשיחותיו עם אשתו.

טוב היה עושה תמיר פרדו אם לא היה מתראיין. ‏כשבכיר במערכת הביטחון מקבל טלפון ממפיק של אילנה דיין, השיחה צריכה להיפתח באמירת האמת: "אתה רוצה בבקשה לחסל את עצמך בעיני הציבור? אנחנו כאן כדי לסייע לך".