המילה הרתעה הפכה בימים האחרונים למילה הנפוצה ביותר בקשר לאזור הדרום. על יוזמה כבר מדברים הרבה פחות. במילה הרתעה וביכולת להעריך אותה יש כשל מובנה. כך גם בדרום. היא מבוססת על ניתוח מנטלי של האויב שנמצא מולך. בתקופות ארוכות של שקט, ההרתעה לכאורה שהושגה מוצגת כקלף מנצח. כאשר השקט מתפוגג, גם אז מסבירים אצלנו שלמרות ההרתעה, לחמאס אין ברירה אחרת, בגלל המשבר השלטוני והמצב הכלכלי הקשה ברצועה. אלה בדיוק התקופות שהכינויים החבוטים “ארגונים סוררים”, “אין לחמאס אינטרס בהסלמה” ו”החמאס עדיין מורתע” ממלאים את סדר היום התקשורתי שלנו. למעשה, בדרג המדיני והצבאי ממהרים לספק הסברים למצב דרך ניתוח שיקולי חמאס ומצבו המנטלי. 
מדינת ישראל וצה”ל, נגיד בעדינות, לא הצטיינו בשנים האחרונות בניתוח מדיניותו וכוונותיו של האויב מעזה. “חמאס יידרש לחשב מסלול מחדש” - הועבר כמסר בכל אמצעי התקשורת לאחר אירועי הנכבה האחרונים על הגדר. חמאס וארגוני טרור אחרים, מתברר, אכן פעלו כך: עלייה משמעותית בפיגועים לאורך הגדר - ומהר מאוד גם ירי הרקטות שב לשגרת החיים של עוטף עזה.
לעומת זאת, המדיניות הישראלית נותרה לא ברורה, ובמצב הנוכחי נגררת ישראל לתוך מגרש המשחקים בחוקים ובמשוואות שלא היא קובעת. רבים מתושבי עוטף עזה אינם דורשים מהממשלה פעולה צבאית רחבת היקף ברצועת עזה; הם מבינים היטב גם את המחירים שלה. אבל הם כן דורשים מדיניות ברורה וכיוונים ברורים להמשך. “תנועת חמאס נמצאת על צומת דרכים”, אמרו לאחרונה קצינים בכירים בצה"ל. יכול להיות שזה המצב, אבל גם ישראל נמצאת באותה נקודה, ללא בחירה אמיתית בדרך פעולה ברורה.

במשך ארבע שנים נהנתה ישראל משקט כמעט מוחלט מרצועת עזה. זו הייתה ההזדמנות ליזום ולהוביל תהליכים מדיניים לשיפור המצב הכלכלי ברצועת עזה, מתוך אינטרס ישראלי. הצבא רצה, שרים הציעו הצעות, אבל זה לא הביא לשינוי, וזה כבר שייך להיסטוריה. עכשיו כבר קשה יותר לוותר כאשר זה נעשה בדיאלוג של טרור ישיר ככלי לסחטנות מדינית. ראש הממשלה נתניהו אומר ומשדר כי קודם כל צריך להסתכל צפונה. זו אמירה הגיונית ופרגמטית, אבל היא אינה פוטרת מהצורך להצבת מדיניות ברורה גם לדרום - צבאית או מדינית. 
לצד חידוש ירי הרקטות, מה שהחל באביב בטרור עפיפונים, שנתפס בהתחלה כאיום לא משמעותי, הופך בתחילת הקיץ כבר לאסון לאומי: פגיעה קשה בגידולי השדה ובכלכלה, השחתה של אלפי דונמים של שמורות טבע, סגירת כבישים, ואתמול גם נעצרה הרכבת מאשקלון לנתיבות. זו בדיוק המשמעות של טרור. ככל שהזמן עובר הבעיה הולכת ומחריפה, ולמרות השימוש ברחפנים - לא נמצא לה פתרון. עוד לפני תהלוכות השיבה אמרו בצה”ל כי הם משנים את המדיניות ויפגעו בחמאס גם על פגיעה בתשתיות הגדר, חדירות לשטח ישראל וטרור הצתות. במידה רבה מה שהתרחש בימים האחרונים בעוטף עזה הוא לא פחות חמור מטרור הרקטות. הנזק המצטבר, לפחות ברכוש ובמשאבי טבע ובפגיעה במרקם החיים בעוטף עזה, הוא בוודאי לא נמוך יותר.
ביום שלישי הקרוב כל זה יעמוד שוב למבחן בעימות צפוי על הגדר ביום הנכסה. האם בתגובה על ההרוגים שוב יתבצע ירי רקטות? כנראה זה יאפשר תמונה בהירה יותר של המציאות הביטחונית הקרובה בעוטף עזה ושל הכיוונים להמשך. עד שישראל תבחר במדיניות, מומלץ לפחות להנמיך את גובה ההצהרות והאיומים ולהסביר לתושבי הדרום את הדברים כפי שהם. כלומר, מה ישראל רוצה, מה מתכוונים ליזום בהמשך, ולא איך חמאס מרגיש ועד כמה הוא מורתע.