מעצם היותו מבוסס על הסכמה ושיתוף פעולה של האזרחים, משטר דמוקרטי מחייב מידה רבה של אמון בינם לבין השלטון ובין מערכות השלטון עצמן. אמון זה נדרש לראשי המדינה הן על מנת לעסוק בענייני השעה השגרתיים והן על מנת להוביל מהלכים גדולים שקיים בהם סיכון למחיר ביטחוני או כלכלי משמעותי. במצב הדברים כיום, לא בטוח שלראש הממשלה יש את האמון הציבורי הנדרש על מנת לבצע מהלכים כאלה.
אם בוחנים את תגובותיו ותגובת תומכיו, הרי שהמילה “שקר” צוברת בהן תאוצה ומעידה עד כמה שקוע ראש הממשלה בניסיונות להדוף את חוסר האמון המצטבר כלפיו; ניסיונות שמצדם מזינים את חוסר האמון כלפיו. כך למשל, תגובתה של שרה נתניהו ביום חמישי האחרון לטענה שעלתה נגדה בעיתון “הארץ”, ולפיה ניסתה לכאורה לתקוף את מנכ”ל משרד ראש הממשלה הפורש, אלי גרונר, ניתנה תוך שימוש ציני בכאב השכול, כאשר היא וראש הממשלה בחרו לעשות זאת על רקע מודעת האבל של סמ”ר רונן לוברסקי שנהרג באזור רמאללה.
דוגמה אחרת קיבלנו כאשר ביום שישי האחרון צייץ איש ערוץ 20, שמעון ריקלין, בתגובה לראיון שערכה אילנה דיין עם תמיר פרדו: “אילנה תמשיך לככב, פרדו יהפוך ליקיר האולפנים. אכן לא במקרה השורש של המילה תקשורת הוא שקר”. הטעות הלשונית כמו גם המהותית (שהרי מדובר במי שעצמו הוא איש תקשורת) במקור.
סביב נתניהו הולכים ומתרחבים מעגלים של חוסר אמון. למרות הנאמנות העיוורת מצד הבייס הקשה שלו, אין פלא כי הוא מתקשה להוביל מהלכים גדולים: אם תקיפה מסיבית ואם פרויקט הומניטרי משמעותי בעזה.
התרעות פיקוד העורף