נתניהו ביקש לעבור הלאה. אי אפשר. זה מסי, אדוני. אי אפשר לדפדף את האמת המרה. האמת היא שלאו הוא שחקן מדהים, גאון כדורגל, צנום, נמוך, צנוע ושחקן נשמה וגם פחדן. לצערי. פחדן כמו שאר שחקני נבחרת ארגנטינה שנבהלו מהמחאה הציבורית, שהושפעו מקבוצות לחץ פרו־פלסטיניות שתומכות בחרם וקוראות להעניש את ישראל על הכיבוש והמשך בניית התנחלויות, שהאמינו שבאמת טרוריסטים ומחבלים יפגעו בהם ובבני משפחותיהם אם רק יבואו לשחק בישראל, בירושלים.

כל מי שנכנע לאיומים הוא עלוב ופחדן. לצערי, גם מסי. העוול שהם עשו למאות אלפי אוהדים בישראל, הכאב והאכזבה של חובבי כדורגל וילדים, ובעיקר - שבסוף הם נתנו את החותמת הסופית לערבוב המכוער בין ספורט ופוליטיקה. זה היה משחק ידידות, אבל ככה ידידים לא מתנהגים. אם נבחרת ארגנטינה הייתה אמיצה, היא יכולה הייתה לומר מראש למה היא מוכנה ולמה לא. נניח כשדובר על העברת המשחק מחיפה לירושלים, הם יכלו לומר שזה לא מתאים להם. אבל לפעול תחת מכבש הלחצים זו התנהגות פחדנית, ירודה ונמוכה ובעיקר - זה עידוד לכל המחרימים ולכל האלימים.

זה לא מפחית מהאחריות הישראלית לתבוסה המדינית הזאת. מול הפחדנות הדרום אמריקאית ישנן היוהרה והזחיחות הישראלית, שהן המצת שהוביל לפיצוץ המשחק. בראש השחצנים - שרת התרבות והספורט מירי רגב. שרה פעלתנית, אנרגטית, עממית וכובשת. היא התראיינה לגלי צה”ל וסיפקה את האמירה “נראה מי ילחץ למי...” בהתייחסותה לסירובו לכאורה של מסי ללחוץ יד לפוליטיקאים. בעממיות מכוונת היא אתגרה את החלוץ הטוב בעולם והבהירה לו שכאן - היא קובעת את הכללים. זו הרוח שהובילה אותה להעביר, במחיר של 3 מיליון שקל, את המשחק לאצטדיון טדי, ובמו ידיה הפכה את המשחק לאירוע פוליטי, לחלק מחגיגות ה־70 ולעוד דגל ימני מובהק.



על גלי היוהרה הייתה רגב שותפה לאמירות הרברבניות שלפיהן כל המשחק הזה הוא מכה לתנועת החרם על ישראל. המסר היה פשוט: העלינו את ירושלים על ראש שמחתנו ויש לזה השלכות. כל מי שרוצה להפוך את עיר הבירה לניצחון מדיני־ימני מול תבוסה פלסטינית, צריך לצפות לתגובת הנגד. נתניהו חטף תגובה דומה שלשום מנשיא צרפת מקרון, שאמר שפתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים רק גרמה למוות.

במקרה של משחק הידידות מול ארגנטינה זה רק דרבן את המחרימים להגביר את הלחץ. גי’בריל רג’וב חגג, חולצות ארגנטינה מגואלות כאילו בדם חללים פלסטינים הונפו, ורק אצלנו הם הזכירו את הילד דניאל טרגרמן, שנהרג במבצע צוק איתן מפגיעת מרגמות ובתמונה שלו הוא לבוש בחולצה של מסי. זו החולצה המגואלת בדם היחידה שקשורה באמת לסכסוך. כל השאר זו תעמולה זולה.

המשחק עם ארגנטינה הפך מחגיגת ספורט לתעלול פוליטי מסריח. השבוע שילמנו במזומן מדיני את מחיר הגסות והשחץ, היוהרה והנפיחות ותחושת הכוח המזויפת. הפלסטינים ניצלו את הטעויות שלנו לעשות לנו איפון מדיני: להם יש יותר תומכים ויותר מדינות שהן נגד התנחלויות ובעד פלסטין.

הטור המלא – מחר ב"מעריב־סופהשבוע"