טרור העפיפונים – זהו במידה רבה התמונה והסיפור כולו של העימות בין ישראל וחמאס בחודשים האחרונים. באמצעות הפרות סדר אלימות, ניסיונות חדירה ועפיפוני תבערה - אמצעים פשוטים, הרחוקים שנות אור מהיכולות הטכנולוגיות האדירות של ישראל - מציב חמאס בפני ישראל אתגר מורכב, מדינית וצבאית. מספר ההרוגים הגבוה בקרב הפלסטינים בעימותי הגדר מעלה את רף הביקורת בעולם כלפי ישראל (דעת הקהל העולמית מתעניינת פחות בעובדה שרוב ההרוגים הם פעילי חמאס ושהארגון מפעיל טרור עפיפונים). גם לביטול משחק הכדורגל מול ארגנטינה עלולות להיות השלכות. אומנם חמאס לא עמד מאחורי המהלך, אבל ביטול המשחק בהחלט עלול לספק רוח גבית להמשך האירועים האלימים.

טרור העפיפונים, שבתחילה לא ייחסו לו חשיבות רבה במערכת הביטחון, צובר תאוצה. כך שמעבר לנזק הכלכלי ולהשפעה על תחושת הביטחון של התושבים בעוטף עזה, הוא גם מגביר את הביקורת הציבורית כלפי הממשלה וצה"ל – בשל אוזלת היד בהתמודדות עם סוג הטרור הפשוט והיעיל הזה. הרי אם מישהו היה שואל לפני כמה חודשים את המהנדסים של רפאל אם הם מתכננים פיתוח טכנולוגי ליירוט עפיפונים, הם היו חושבים שזו בדיחה, במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע – מפנים אותו לבית המשוגעים הקרוב.

למרות הנתונים שהציג השבוע שר הביטחון אביגדור ליברמן, כאילו צה"ל מיירט כמעט 70% מהעפיפונים, המציאות בשטח רחוקה מאוד מהתיאור הזה. בשבועות האחרונים נערכו דיונים בנושא בצה"ל וגם מול הדרג המדיני. על הפרק: האם לתקוף מפריחי עפיפונים מהאוויר ולחסל חוליות, כפי שמחסלים חוליה שיורה רקטות. בחלק מהמקרים בצה"ל מזהים את מפריחי העפיפונים. לא מדובר במשימה מודיעינית קשה, במיוחד כאשר זה נעשה בגלוי ולאור יום. ברוב המקרים מדובר בקבוצה של כמה פלסטינים, חלקם צעירים מאוד. השאלה שעל הפרק אינה אם ניתן לאתר ולחסל את החוליות – אלא אם לבצע זאת.

במערכת הביטחון סבורים שפגיעה במפריחי העפיפונים תוביל מיד להסלמה ולירי רקטות. עדות לכך ניתן לראות בעובדה שגם לאחר גל השריפות האחרונות נמנעה ישראל מלתקוף בתגובה, אפילו סמלית, את עמדות חמאס. על השאלה אם זו מדיניות נכונה אפשר להתווכח, אבל דבר אחד ברור: גם אם מדובר בעמדת מערכת הביטחון, ההחלטה היא של הממשלה. כאשר שרים מהקבינט דורשים מצה"ל לתקוף חוליות של מפריחי עפיפונים, הם יודעים כי ראש הממשלה החליט אחרת. אבל קל יותר להפנות אצבע מאשימה לעבר הצבא. ככה בדיוק נראה פופוליזם.

וכאן אנו מגיעים לעימותים הצפויים היום לאורך הגדר. מדובר בצומת דרכים. שכן, השאלה הגדולה היא לא מה יקרה היום, אלא מה יקרה ביום שאחרי. אם באירועים היום יהיו הרוגים רבים, יש סיכוי רב שהדבר יוביל שוב לירי רקטות ולסבב הסלמה מול הרצועה, שהפעם צפוי להיות אלים יותר.

חמאס קולט היטב את המסר מישראל, שהיא אינה מעוניינת בעימות, ובכל זאת בוחר ללכת על הקצה. אבל גם לסבלנות ולמדיניות האיפוק יש גבול. ככל שהביקורת הציבורית על אופי התגובה של ישראל אל מול הטרור מעזה הולכת ומתרחבת, כך מצטמצם מרחב התמרון של הדרג המדיני אצלנו.

בכל מקרה, אם וכאשר יהיה שינוי ויוחלט בישראל לעבור להתקפה ולא להסתפק בהגנה, את הפעולה הראשונה יעדיפו אצלנו לשמור לפגיעה במטרה איכותית במיוחד - ולא בחוליות של מפריחי עפיפונים.