1. "טרור העפיפונים" בשמו הזמני הוא טרור לכל דבר ועניין. משהו בין בקבוק תבערה מוטס לבין קטיושה. ההנחה שהוא אינו הורג ולכן לא ממש מאיים - שגויה. הוא יכול גם להרוג חקלאים בשדות, תלמידים בבית הספר או פועלים במפעל. אני מקווה שבתעשיות הביטחוניות שוברים את הראש כיצד לרתום את כל הטכנולוגיה וההייטק והסטארט־אפ ניישן כדי לתת מענה לבקבוק תבערה אווירי שמכלה את שדותינו ומפר את שלוותנו, הופך מודל חיקוי וזורע נזקים ומבוכה.



בינתיים, מהרחפנים ומצילומי האוויר אפשר ללמוד הלכה למעשה כיצד החקלאים בקיבוצי עוטף עזה מעבדים את אדמת הנגב עד הדונם האחרון, עד ממש לגדר בניגוד מוחלט למציאות בצד העזתי, או המצרי, או הירדני או הסורי. ממש על פי האמירה "היכן שתעבור המחרשה - יעבור הגבול". אזרחי ישראל מקבלים הצצה אל עשייה חקלאית ציונית ראשונה במעלה של עיבוד חקלאי תחת אש, של הפרחת הנגב, של הוצאת לחם מן הארץ ומימוש מלא של אדמות הלאום, שהפכו לאסם התבואה של מדינת ישראל.



הפיצוי הכספי מהאוצר הוא נחמה פורתא. הוא אינו מכסה על עוגמת הנפש, אובדן היבולים, התסכול והמבוכה. אבל הפיצוי המגיע לחקלאים צריך להגיע אליהם באופן מלא ומהיר. הוא לא מחליף את יתר הדברים שצריך לעשות כדי לשמור על חומת המגן האנושית של התושבים שמפגינים חוסן, ביטחון ופטריוטיזם שראויים לכל הערכה.



2. בימים הקרובים, כשיניח משרד הביטחון על שולחנה של ועדת השרים לחקיקה את הצעת חוק הגיוס שהגה שר הביטחון אביגדור ליברמן, תיכנס הקואליציה לאחד האתגרים הגדולים במשמרת הנוכחית שלה. ליברמן השכיל לא להגיש חוק פוליטי מטעמו או מטעם סיעתו, אלא מימש את שליחותו במשרד הביטחון להגשת חוק ממלכתי שמוגש על ידי היועץ המשפטי של משרד הביטחון, מגובה על ידי הרמטכ"ל, הפרקליט הצבאי וראש אכ"א. יהיה מעניין לראות את התייחסות סיעות הקואליציה להצעת החוק וגם את התייחסות יש עתיד והעבודה.



החוק שיגיש ליברמן מתון יחסית ומדורג. הוא מהווה מענה לבג"ץ וגם מציע פתרון לסוגיה. הצעת החוק נותנת מענה לגיוס חרדים, אך זונחת את גיוס ערביי ישראל למסלולים חלופיים של שירות לאומי. בעידן שבו דורשת החברה הישראלית שוויון וחלוקה שווה בנטל, ובמציאות שבה צה"ל לא זקוק לכל נערה ונער; לא יהיה מנוס מפתיחתו של בקו"ם אזרחי לצד הצבאי - עם עדיפות לצבאי - שדרכם יעברו כל נערה ונער, יהודיים חילוניים, חרדים ודתיים, דרוזים ומוסלמים. זה ייקח זמן - אבל זה יקרה. בינתיים, ליברמן בתבונה רבה נותן למשרד הביטחון ולצה"ל לעמוד בחזית מול הממשלה והכנסת עם הצעת החוק.



3. מבלי שנשים לב הופכת התוכנית "עובדה" בהגשתה של אילנה דיין לתחנה הכרחית בטופס הטיולים של בכירי מערכת הביטחון, צה"ל וקהילת המודיעין. דיין מלווה מקרוב את מערכת הביטחון, מעורה מאוד בנעשה בה ולמעשה היא כתבת צבאית מעולה שהתגלגלה איכשהו להגשה. אני יכול להעיד ש"הרומן" שלה עם מערכת הביטחון הוא ארוך ומורכב.



האחרון שעבר בתחנה זו היה ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, שבניתוח לאחור אולי היה מתנסח פה ושם אחרת. אבל ככה זה כשאתה עם המצלמה במשך עשרות שעות: אתה מתרגל אליה והיא אליך. השגרה יוצרת אמון ופתיחות, השרירים נרפים, הלשון משתחררת, ובחדר העריכה מוציאים 25 דקות של זהב טהור מתוך חומרי הגלם.



דיין מגישה בתוכניתה תמהיל מזוכך של סוגיות שהן בבחינת זכות הציבור לדעת - ולא פחות, גם חובתו. ברקע נחשפים יחסיו העכורים של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם בכירי מערכת הביטחון לדורותיהם. נחשפתי אליהם לראשונה ב־1996, כשראש הממשלה החדש נתניהו, פגש את הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק ז"ל, את ראש המוסד דני יתום וראש השב"כ עמי איילון. היחסים היו נטולי אמון ומלאים בחשדנות, וכך היה פחות או יותר עם רוב מחליפיהם, לרבות אלה שמינה בעצמו.



אינני סבור שהדבר נובע אך ורק מחוק הצינון שהגה, יזם והעביר נתניהו. חוק אשר בלם את ראשי הצבא וקהילת המודיעין מהתמודדות בפוליטיקה לאחר שחרורם. לדעתי, זה עניין הרבה יותר עמוק. בנוסף, נתניהו חרד מפני האזנות. הוא מעדיף עד היום לדבר תמיד בטלפון קווי, לא נותן אמון באיש, מוטרד מהאזנות של האמריקאים, הערבים והמתנגדים, גם בביתו וגם בלשכתו. ממש כמו לוחם בסיירת מטכ"ל, כל הזמן בארץ זרה, כל הזמן בודד, כל הזמן תחת איום וסכנות.



4. לאחר שלא הצלחנו להעביר את חגיגות ההצדעה לישראל בארה"ב מניו יורק לבירה וושינגטון, ולאחר שנאלצנו להקרין את יכולותיה של ישראל על מסכי הטיימס סקוור במקום על הקירות החיצוניים של הבית הלבן, ולאחר ש"כבשנו את הטיימס סקוור" וחזרנו בשלום לבסיסנו, נחתה המהלומה של ביטול המשחק בין נבחרת ישראל לנבחרת ארגנטינה. בין הר הרצל לטיימס סקוור ולאירוח האירוויזיון בשנה הבאה בירושלים המאוחדת, עשה משרד התרבות חניית ביניים במגרש טדי. לאחר שקנה ב־2.7 מיליון שקל את האירוע שכל כך הרבה ישראלים חיכו לו, העביר המשרד את המשחק מחיפה לירושלים, וכל זאת עם מעורבות יתר של הדרג הפוליטי, עם בחישות בחלוקת הכרטיסים, עם מבקר המדינה ושאילתות בכנסת.



הלו, זה רק משחק כדורגל ולא מגרש פוליטי. ישראל איננה מעצמה עולמית. היא מדינה צעירה, מתמודדת, נבנית, עם המון אתגרים והמון הישגים. אנחנו לא מנהלים את העולם ולא מכופפים אותו. אם ממשלת ישראל לא תפנים שעליה לעקור כל זיז פוליטי מתחומי התרבות והספורט - בעיקר הבינלאומיים - נשלם מחיר כבד.



אם יימשך הקרב הפוליטי סביב האירוויזיון, ואם השרים איוב קרא ומירי רגב ינהלו קרבות מיקרופונים וקרדיטים - לא יהיה מי שילחץ למי את היד באירוויזיון. זה לא רק תנועת ה־BDS, אלו גם אנחנו. עובדה שניצחנו באירוויזיון ועובדה שארגנטינה רצתה לבוא לשחק בחיפה ועובדה שאנחנו במומנטום של העברת שגרירויות לירושלים (אבל מרצון, ולא תמורת כסף). פוליטיקה זו פוליטיקה, וספורט זה ספורט. וכעת ייוותרו כאן הרבה מאוכזבים ומתוסכלים, שיצטרכו להתנחם במונדיאל ולהמתין לאירוויזיון. להתראות בדוח מבקר המדינה 2019.



5. במנותק לגמרי מחומרת החשדות נגד ראש עיריית חדרה צביקה גנדלמן, אני מבקש להעיר: המהירות, החדות, קור הרוח והאכזריות שבהן הודיעה יש עתיד על השעייתו (חסרת המשמעות כשלעצמה) משורותיה הייתה בעיני נוראית. היא לא מלמדת על חברות ורעות, לא על חזקת החפות, לא על תמיכה מינימלית בחבר ולא על הבנה במשמעות המילה "תנועה".



זה נעשה באבחת סכין חדה, ללא תהליך, בלי המתנה. אם לחלופין היו מבקשים חקירה מהירה ומודיעים שאם יוגשו המלצות לכתב אישום גנדלמן יורחק, זה היה יותר אנושי, יותר נכון ובעיקר זה לא היה גורע מנדטים - אולי להפך.



מיד חשבתי על עצמי: מה היה קורה אילו הייתי מושעה מצה"ל כשנחקרתי ב־2010 ומה היה קורה לאביחי מנדלבליט כמזכיר הממשלה כשנחקר באזהרה, וכך הלאה. קצת סבלנות, קצת התחשבות. זה לא נראה מהלך של ניקיון, זה נראה מהלך של פאניקה.



6. על הדשא השבוע בחתונתם של שקד ועידן, פנתה אלי אישה ואמרה: "בניהו, אני קוראת אותך כל שבוע. פעם, כשהשתחררת מצה"ל כתבת ברמז על אירוע שבו היה מעורב אח שלי יורם כשאבא שלנו נפטר, אבל לא הרחבת. שאלנו את יורם, שהיה אז בצבא וכיום הוא בשירות הביטחון על מה מדובר, והוא לא רצה לספר לנו".



סיפרתי לה כיצד אחיה, קצין חיל האוויר בדרגת רס"ן, שהה על כלי שיט בפעילות מבצעית אלפי ק"מ מחופי ישראל באזור עוין, כאשר מפקד חיל האוויר עידו נחושתן בישר לו בקו אלחוטי מוצפן שאביו נפטר ושיש לפנות אותו לפחות לשבעה, שכן להלוויה לא יצליח להגיע. הפתרון היה לאסוף אותו במסוק בליווי אבטחה צמודה מהסיפון, ולהטיסו הביתה. זה היה צריך להיות מבצע מורכב ומסוכן, אך רס"ן יורם הודיע למפקדיו, "אני מכיר את אבא שלי היטב ואני מתאבל עליו כאן. לא אסכים לשום מצב שיסכן את המשימה או את האנשים במסוק או בשטח. אני נשאר כאן". עיניה של האישה התמלאו דמעות, וגם שלי. אחרי שסיפרתי לה החלטתי לספר גם לכם על האנשים הנפלאים הללו, שאנחנו חייבים להם כל כך הרבה.