שבע בערב, הטלפון מצלצל. "מה אתה עושה, איפה אתה?", שאלה. "עדיין בעבודה", השבתי. חדר העריכה והפרויקט שאבו אותי ואת תחושת הזמן. "אתה מתחתן מחר", הזכירה, "בוא הביתה". כדי לא להכעיס כלה ערב חופתה טסתי לדירה בלי להתווכח. עם הגעתי חיש קל נשלחתי לבצע סדרת מטלות אחרונות: להביא פירות כדי להשביע את בטנה המקרקרת; לארגן בקבוקי קאווה, שיהיה לאורחים מחר בלשכת הרב; ולדאוג לכלים חד־פעמיים. אבל לא אלו מה"בזול", הבהירה.



אחרי חנות הירקות והסופר נכנסתי לחנות "מקס 20" בעירי, שהיא בחישוב בלתי מדעי המקום ההומה במדינה. בכל דקה ביממה, כך נדמה לי, תמצא שם אדם כזה או אחר שמחפש ודולה נפלאות: מסט מטהרי אוויר ב־10 שקלים ועד למפלח בננות מהודר. יגעתי ואיתרתי את הסחורה המבוקשת. אחרי שצילמתי את המועמדים מכל הכיוונים והיא אישרה, רכשתי גביעי יין דמויי כוס קידוש שיוצרו בסין הרחוקה ויסיימו את דרכן בארץ הקודש.



חושך ירד. יצאתי עם חבר לבירה אחרונה כרווק. הכוס הפכה לשלוש ונוספו להן ארבעה צ'ייסרים. ייתכן ששתינו מעט יותר מדי. צעדתי הביתה מסוחרר. היא כבר בשינה עמוקה. שני כדורי אדוויל וחצי בקבוק מים שנלגם באחת הפילוני לשינה נטולת חלומות.



בוקר. החתונה נקבעה לשעה 11. שעתיים נותרו לשעת ה–ש'. היא יצאה להתאפר ולהסתדר בבית הוריה, ואני התאוששתי. לגמתי קפה והאזנתי לרזי ברקאי ולרינה מצליח, שדנו בגיור חיילים בצה"ל. הגיע הזמן להכין את הביגוד. בשבוע שעבר קנינו בזארה מכנסיים, חולצה לבנה וגרביים. סט קומפלט שעלה באזור ה־1,000 שקל. החולצה סירבה להתיישר, ואת הדקות האחרונות שלי לפני החופה העברתי במשא ומתן עם מגהץ מול שלושה קמטים סוררים. המכנסיים שנבחרו, בהתאם לאופנה האחרונה, קצרים יחסית, מה שנתן לי תחושה של עוץ לי גוץ לי בעת שהתהלכתי בהם. התלבשתי והמתנתי לכלה ולהסעה.



אחרי איחור קל היא הגיעה. נראית נפלא. שמתי לב שהמאפרת הוסיפה לה ריסים ארוכים שהעצימו את יופיה, אבל גם גרמו לי לחוש שאני מתחתן עם אביבית בר–זוהר. בדרך לשם הבנו ששכחנו את היין והכוס שמצווים לשבור, וכבר ראיתי אסון מתממש. התרחיש בדמיוני כלל רגע שבו נגנוב כוס מהמטבח של הרבנות ונרסק אותה, וכשיתגלה הפשע נואשם ונקולל בידי הרב והממסד לנצח נצחים. ארוסתי, רגעים לפני שהפכה לאשתי לא נקלעה למרה שחורה ובסבב שליחויות פשוט סידרה את העניין: היין נקנה במכולת קרובה ובמקום כוס ארגנו נורת חשמל.



הגענו לרב. צלם פפראצי חרוץ המתין לנו ותפס אותה עם שקית פלסטיק לבנה של "מקס 20", שבה סחבה את הכוסות החד־פעמיות. כך הונצחה ככלה מהממת שאולי גם מחפשת דילים ביום המרגש בחייה. במבואת הרבנות 30 איש המתינו לנו. משפחה וחברים ספורים. כולם נרגשים. אני הוטרדתי מכך שהמשפחות נפגשות לראשונה, וחששתי שהנורה לא תתנפץ לי כמו שצריך מתחת לרגל.



מעמידים חופה. מחשבותיי נדדו בין המלל והברכות שמושרות להרהורים על אבי שנפטר. להערכתי ירשתי ממנו את האדישות לטקסים ומעמדים, וחסרונו עדיין צובט. כדי לסמן את נוכחותו ולא רק בלבי, ביקשתי שאת החתונה יערוך הרב לאו. שניהם שרדו את השואה כילדים והגיעו לכאן. הסמליות הזו מילאה טיפונת את הריק.



האירוע היה קטן ובסיסי, רחוק מחגיגיות הענק שנהוגות היום. אין מסוק שמנחית את הכלה, לימוזינות, שיר חופה שמבצע זמר נחשב וזיקוקין די–נור. רק שני אנשים שמבקשים למסד קשר מול בורא עולם ומשפחה. הצמצום הזה הזכיר לי מספר אנשים שראיינתי בעבר, מרשימים ומבוגרים, שסיפרו לי שחתונתם נערכה במשרד עם כמה בורקסים וגזוז לשתייה ובסיומה נסעו לביתם באוטובוס.



הגיע הרגע לשבור את הנורה. הרב הסביר שגם כשהשמחה אדירה, מבצבץ העצב בחיים. הפעם זה היה על חורבנה של ירושלים ועל מות אבי. הנפתי רגל וקול ריסוק פילח את האוויר. אצבעותי נותרו שלמות. סבתי, שעברה כבר את שנתה ה־90 שרה במלוא גרון וקרנה. הכל היה מושלם. בורכתי בכלה טובה ויפת מראה ובאירוע חם ומחבק. רק חבל שבדרך למטה נתקענו במעלית ואני, שסובל מקלאוסטרופוביה, חטפתי חירפון על גבול השבץ.



כששותפַי לנסיעה המעוכבת ראו מה רבה מצוקתי, הם ניסו להרגיעני. זוגתי קראה: "תסתכל עלי", מה שעוד יותר הלחיץ אותי לנוכח המחשבה שנישאנו וזה לכל החיים. הדופק שלי עלה לשמיים וכבר דמיינתי את הכותרת הראשית שתעטר מחר את שערי העיתונים: "מגיש טלוויזיה מת ביום חתונתו במעלית הרבנות". עם כל אהבתי למוסד, זו לא מודעת האבל שהייתי מאחל לעצמי. צלצלנו בפעמון, קראנו לעזרה וכלום. לא זזים. אחד החברים התמלא תושייה ופתח בידיו את דלת המעלית. יצאתי החוצה, נשמתי אוויר והוספתי ליושב במרומים תודה נוספת. זה בהחלט היה יום טוב.