במשך יממה שלמה קולה נדם. טעיתי לחשוב שהגברת הראשונה של הספורט, והתרבותניקית הגדולה, מירי רגב, אימצה את האמרה: "אוטם שפתיו נבון". אבל גם אני כסיל, ושוב טעיתי.



בנאום רצוף טעויות היסטוריות המשיכה רגב להתייחס לאמת כאל המלצה בלתי מחייבת. בשעת כתיבת שורות אלה איני יודע מהן הסיבות העיקריות שגרמו למסי ולחבריו לנבחרת ארגנטינה לבטל את המשחק בישראל. המשותף ביני לבין רגב הוא ששנינו לא יודעים - אבל היא משקרת ואומרת שהיא כן.



להצהיר על הקבלה עובדתית בין הפגנה של תומכי ה־BDS, שנופפו חולצות של נבחרת ארגנטינה מוכתמות בצבע דם, לטבח י"א חללי מינכן ב־5 בספטמבר 1972 - רק כסיל ואוויל מחריש יכול. מירי שלנו אולי לא יודעת, אבל מוני ויינברג ויוסף רומנו הי"ד, נאבקו בידיים חשופות עם הרוצחים - עד מותם. חבריהם הוסעו לנמל התעופה, שם נטבחו בידי כוחות הביטחון הפדרליים של גרמניה. כן, אותה גרמניה, ששרפה שישה מיליון מבני העם היהודי בשואה, והיום היא חברה שלנו, בגלל כמה לירות. אנחנו הרי עם מטונף, שנותן לרוצחים של סבא־רבא וסבתא־רבתא, לרחוץ את מצפונם המטונף בכסף. אבל זה לא חדש.



זה גם לא חדש שדיירת באגם הדרעק משקרת בפה מלא. שפת הגוף שלה, אפעס, סיפרה את הסיפור. הגברת הופקרה לכלבייה של הטיפשורת בידי מפלגתה בכלל והחבר הטוב נתניהו בפרט. כולם נהנו לצפות בה מתפתלת, בניסיון להתנקות מהמחדל בהתנהלותה המיניסטריאלית, שהייתה מביכון ברמה הגבוהה של המושג.



את החלל שנוצר בלו"ז במוצאי שבת אולי תנצל מירי כדי למרוח קרם ידיים יוקרתי על היד שהייתה אמורה ללחוץ את ידו של לאו מסי. איזה עצובבבב. איך זה קרה למירי שלנו, שמרוב התלהבות, והשתלטות עוינת על הפקה פרטית - משל הייתה מרכז הליכוד הבזוי והרקוב - גרמה במישרין לנזק בלתי הפיך לספורט הייצוגי שלנו.



# # #



ירושלים, כן או לא, אינה העניין. בסופו של דבר ישבו בברצלונה כדורגלנים, שרובם מותגים עסקיים בפני עצמם, ושאלו את עצמם ואת המנהלים העסקיים שלהם מי זו הגברת הזו, שמדברת כל הזמן עליהם, ורוצה לגרור אותם לפוטו־אופ עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, כולל חיבוקי ונישוקי על הדשא איתה. איך היא נכנסה לחיים שלהם? חסר להם פרסום? כסף? הערצת מיליונים? מה היא מבלבלת להם ולנו את המוח?



הג'מעה הזו היא מארגנטינה, לא מאיי מרשל. פוליטיקה רעה לעסקים, רעה לנשים שיושבות בבית עם הילדים, ולשחקנים שחוששים מדעת הקהל בבית, בעוד הם עשויים לחזור הביתה בעוד יותר מחודש.



עם ההחלטה שלהם לא להגיע, החלה מכונת המגנה־חארטה שלנו לעבוד במרץ. בתוך שעתיים ניסו כל המאכערים של הגברת מירי להפיל את התיק על ג'יבריל רג'וב, על כל הערבים בישראל, על הפלסטינים - וכמובן על הסמול הקיצוני שמחבק ערבושים (בניגוד למירי שמחבקת רק סלבס למיניהם, כי היא משוכנעת שזה טוב ל"בייס").



באגם הדרעק שלנו, ומירי היא המלכה של הדרעק, לשקר זה כמו לנשום. הדיירים לא יכולים בלי, אבל קשה להם כל היום לבד, אז הם מפעילים את המאכערים שעובדים בשבילם כדי שישקרו במקומם. במקרה של מירי, אין גבול לכסילות, ואני מצטט את אלברט איינשטיין. אולי היא תקבע שהוא סמולן רקוב ובוגד. יאללה בסדר.



# # #



מיום שלישי בתשע בערב, מועד קבלת ההודעה מברצלונה, יש סדר עולמי חדש בכתריאליבקה. משלחות וספורטאים שלא מחויבים לבוא לכאן לתחרויות רשמיות פשוט לא יבואו. האמת היא שלא קרה כלום, כי הכותל של הרב רבינוביץ' באמת איבד מזוהרו, כאתר לילדים שחוגגים בר מצווה, כבר שנים רבות. בית המקדש החדש הוא בקמפ נואו, אצטדיונה של ברצלונה. אבל למה להפסיק לשקר? בשורה התחתונה, נשיא ארגנטינה לימד את רה"מ בנימין נתניהו שיעור חשוב: יש מגבלות לכוח ושלטון, כאשר הוא נפגש עם ספורט מקצועני ברמה הגבוהה. אגב, על מירי רגב מאקרי לא שמע ולא יודע מי היא. הוא אפעס קצת חלש בהבנה של ה"בייס".



זו לא הפעם הראשונה שהתרבותניקית הספורטיבית שלנו חוטפת ברקס למשקוף של העין. היא רצתה לנאום עם קצת חיבוקי ונישוקי גם מול רוכבי הג'ירו שהתארחו בישראל בחודש שעבר. היזם והמארגן, סילבן אדאמס, יהודי קנדי שהשקיע באירוע כ־90 מיליון שקל מכספו, אמר לה לא. המאכערים שלה קירצצו לו, ואז נגמר לו האוויר והוא ענה להם: רבותי, נתתם לי 6 מיליון שקל? הנה צ'ק על הסכום. טוסו לי מהמשקוף של העין, שלא אראה אתכם יותר. מוישה כחלון נתן לי 30 מיליון ולא ביקש כלום. יאללה ג'מעה, להזדכות על ציוד מהר, מהר, יש לי עבודה לעשות כאן.



המאכערים עזבו מבוישים, ופתאום נודע להם שסילבן חונך ולודרום בהדר יוסף ומשכיב שם שוב כמה מיליונים מכספו. הם הציעו לו שהתרבותניקית שלהם, זו שנסעה בקרוון לפני הבחירות, תיתן דבר תורה בטקס הפתיחה, ובתמורה המשרד שבבעלותה (אין אצלה בראשותה, הכל בבעלותה) ישקיע כמה מיליונים מהכסף שלנו במרכז הספורט הלאומי החדש בהדר יוסף.



על כך ענה להם אדאמס: לא, תודה. אל תיתנו כסף ואל תבלבלו לי המוח. כסף יש לי מספיק.



# # #



אז אין משחק, ואנחנו מתקדמים בחיים שלנו. אני יושב על הגדר ומחכה לראות אם תהיינה תביעות ייצוגיות נגד משרד הספורט. אני מתפלל שתהיינה - אני אוהב שהמדינה נתבעת - כי היא נכנעת מהר. כך לימדה אותי דאפצ'ו, החברה והפינגווינה שמטפלת בי, כאשר תבענו את רשות השידור בזמנים של יוסוף בראל, שפיטר אותי בגלל מאמר בעיתון "הארץ".



בגישור אצל פרקליט מיסוי וכלכלה בתל אביב הציע צבי צימרמן שבא מטעמו של יוסוף פיצוי של 30 אלף שקל. קפץ לי הראש לדם, זינקתי וניסיתי לתפוס לצימרמן את הצוואר. דאפצ'ו זרקה אותי מהחדר, הכניסה אותי למדרגות, הציתה לי סיגריה מרלבורו ארוכה, ואמרה לי כך: "תקשיב לי, קוף מטומטם, לך הביתה ותשאיר לי לטפל בזה. ה־מ־די־נה שלנו נכנעת מהר!!! לא נגיע לבית משפט, הם ישלמו כל מה שאבקש, אם לא תתפרע כאן. אתה לא בא יותר, לך מפה, לפני שבאמת אתרגז עליך".



הלכתי, ודאפצ'ו הביאה לי מהמדינה 300 אלף שקל - בתנאי שלא אגיע לעבודה ברשות השידור במשך שלוש שנים, ואני יכול לעבוד בכל גוף משדר אחר. אני חולה על דאפצ'ו, אבל יותר אוהב את הסכמי הפשרה שלה. שישלמו לי בלי לעבוד, כמו שאני אוהב.



אתמול דאפצ'ו התקשרה. היא רצתה לברר איך אני מעבד את הפסד יום העבודה באולפן מיוחד של רשת לפני המשחק.



דאפצ'ו, אני בעיצבון גדול, וגם בפיחדון מכיפוש, שכבר הבטחתי לה את הכייסף. מצד שני, כיפוש אומרת שכייסף זה פארש, העיקר שאהיה מאושר. ביני ובינאכ, שמסי וסנג'ריו יעופו אחרי שלב הבתים. למה ככה? חלאות.



"הבנתי. הכל בסדר, לא לקלל אף אחד בממשלה", הזהירה אותי הפינגווינה, "שלא יגיעו תביעות. בסך הכל בחודש יוני אתה בסדר. עוד לא קיבלתי שום תלונה, והבוסים שלך עוד לא התקשרו אלי החודש. אני יכולה לסמוך עליך, קוף? או שאני צריכה להתקשר גם לכיפוש שתשמור עליך"?



יהיה בסדר, דאפצ'ו, כולה כמה לירות סוריות דפוקות. אבל צריך לשלם מקדמות לאוניברסיטאות של הבנות, מאיפה יהיה כייסף? אולי נצטרף לתביעות הייצוגיות, תחזירי לי כמה "גוזלים" הביתה?



"חזרת להשתמש? אתה מדאיג אותי. אני מתקשרת לכיפוש. קוף, אני מזהירה אותך!!!"



בסדררררר, תרגיעי. בכל פעם שאת מדברת אלי בטון הזה של קאפו, כואבת לי הבטן. אל תדאגי ואל תתקשרי לכיפוש, היא ישר נלחצת ומתנפחים לה הוורידים בצוואר היפה שלה.



# # #



ביום שלישי חגגנו לגיאצ'ו יומולדת 6 עם עוד שני ילדים מהגן. הצדיק התרגש מהאירוע, אם כי היה עסוק בענייניו ולא עניין אותו הליצן העצוב (1,200 שקל, כדי שהבן שלי יפרק לו את ההצגה), שהאמהות שכרו לילדים. כיפוש שוב התגלתה כמפיקת־על, אני קיבלתי פטור מכל משימה ורק התבקשתי להיות נוכח. קיבלתי גם אישור לגלוש באינטרנט. אלה משימות שאני אוהב. הבטתי בהורים שרצו על הדשא אחרי הילדים שאכלו במקביל פיצות, עוגות, ממתקים ובמבה, וממש לא הבנתי אותם. מילא, אני חייב, כי זה הצדיק שלי. אבל למה אתם באים? אין לכם חיים? למה להזיע, אם אפשר במקום לשבת בבית במזגן ולנוח קצת. טוב, זה כנראה בגלל מגפת הזיקנוזיטיס שלקיתי בה.



בערב כיפוש יצאה להליכה, כדי להירגע מהאירוע. הצדיק רק שמע שהיא יצאה, וקרא לי מהמיטה: "אבא, תביא לי מים".



תכף, גיא, אני עסוק.



"במה אתה עסוק, שמנמן? אכלת כבר, ואתה סתם שוכב על הספה. תביא לי מים".



גיאצ'ו, תעשה סדר בלשון, פן אתנמר עליך. אמא תבוא עוד מעט, היא תביא לך. היא לא אוהבת שאתה שותה הרבה לפני השינה. וכבר אמרתי לך שלא תסבך אותי איתה, נכון?



"לא מחכה. תביא לי מים, עכשיו תביא".



תכף אביא לך. די לשגע אותי. אני רוצה לראות "המקור", אתה מפריע לי.



"הלו, גבר, תביא לי עכשיו. נגמר התכף".



התפוצצתי מצחוק, אבל שאגתי מהסלון: לך לישון. מספיק.



"אני יכול לקום ולקחת לבד", הקשה הצדיק.



לא, אני אביא לך תכף. דיר באלאק לקום מהמיטה.



פתאום שמעתי את צעדיו הרכים במסדרון מחדרו לסלון. הוא עוד לא יודע שהצל של התאורה מסגיר אותו נצמד לקיר, ומנסה להציץ. פתאום הוא עמד שם ואמר: "תגיד, אבא, אתה מסתלבט עלי? אתה רק שוכב בספה, למה כל הזמן אתה אומר תכף?"



קפצתי עליו וחיבקתי אותו. אולי אני לא המודל הפדגוגי המומלץ, אבל אני חולה עליו. איך הוא מתנהל במרחב שלו, ומשיג כל מה שהוא רוצה. שלחתי אותו למיטה, והבטחתי לו שאני מביא לו כוס מים.



כיפוש שבה, ראתה אותי עם הכוס, לקחה אותה, שפכה 80% מתכולתה והלכה לחדרו: "הנה מים, גיא. מילה שלא אשמע יותר. אפילו מילה אחת".



איתה הוא לא משחק, כי כבר בגילו גיאצ'ו מבין בהיררכיה. וזה הזכיר לי את יום שישי האחרון, כשהוא דרש ממני לקחת אותו יחד עם כיפוש לצפות בציפי שביט מככבת בהצגה "אמי הגנרלית".



"אני אוהב הצגות, אבא. למה אתה לא לוקח אותי?", שאל הקטן.



כי זו הצגה למבוגרים, ואתה עוד ילד, אז לא תבין. אותך אני אקח למיקי מלכת הילדים. מתאים לך?



"כן. מיקי חברה שלי. מחר תיקח אותי, תזכור שהבטחת".



לא הבטחתי מחר, אמרתי שאקח אותך. אל תנג'ס.



"מחר, אבא. אני אקום מוקדם ואעיר אותך, ונלך למיקי".



הוא הסתובב על צדו ונרדם כמו מלאך.



# # #



אני וכיפוש הגענו להיכל אומנויות הבמה בהרצליה. מרכז יפה ומושקע, ומיד חיפשתי בעין את אבישי, בעלה של ציפי. אבישי הוא מיושבי המזבלה - הקפה השכונתי שלנו. הוא ספורטאי מקצועני ומקצועי, אף שהוא בן 72. הוא רוכב אופניים ומאמן מוסמך בתחום, וכשהוא לא מדווש, הוא במרתף הבניין מתמודד עם מכונה שיורה לעברו כדורי צלולואיד בטניס שולחן. לא הרבה, שעתיים כל יום. נוסיף לזה ארבע שעות רכיבה, ובקיצור האיש מתאמן שבעה ימים בשבוע, יותר מכדורגלן בליגת העל.



חוצמזה הוא טבעוני. אז הוא הולך לכל מקום עם שקית גרעינים מזעזעת, שרק הקשיו והתמרים שבה מעניינים אותי. קפה הוא לא שותה. במקום זה הוא מפצח פולי קפה, ומבסוט מעצמו.



כדי לקבל מושג, שאלתי אותו פעם עד איזה גיל הוא רוצה לחיות. "אין לי תשובה", הוא השיב, "אבל כשאני חי אני רוצה לחיות טוב".



בכל מקרה, אבישי לא הגיע להצגה, כי ציפי הזמינה את הנכדים אליהם והתיק נפל עליו. אי אפשר להתמודד עם ציפי, היא כמו טורבינה, אז הוא נכנע ללא קרב, וגם אם היה מנסה, לא היה לו סיכוי. 



ציפי היא הפסקול של ילדותי. אמא השקיעה בי הרבה בתרבות. אין הצגה ופסטיבל שלא ראיתי, תמיד עם אמא. אבא חתך וערגל פחים לתעשייה, ועבד כל יום מצאת החמה (אצלו תמיד יצאה ברבע לחמש בבוקר) עד צאת הנשמה, כדי שיהיה כסף, בין השאר לתרבות, בשביל אורלי ובשבילי. הייתי בן 11 כשראיתי אותה בפעם הראשונה במחזמר "ג'מבו", אבל איני שוכח. בכל פעם שאני צופה במופעים שלה, אני נזכר בן כמה אני. אבל היא מבוגרת ממני (בת 71), והיא פצצת אנרגיה ג'ינג'ית. בגילה היא עדיין קופצת ומזנקת על הבמה, נופלת ומתגלגלת, כמו נערת גומי. ובנוסף לכושר הגופני והגמישות הטבעית - ציפי היא אומנית דגולה.



ב"אמי הגנרלית", במתכונתה הנוכחית, היא מרתקת את הצופים במבטא פולני או רוסי, או סלנג משניהם. היא קומיקאית מלידה, כי לתת פאנץ' ברגע הנכון לא לומדים. או שיש בך את זה או שלא. השחקנים לידה מודעים לטקטיקה שנדרשת מהם - לשתף פעולה עם הכוכבת - והם עושים את זה בהתלהבות. וציפי, לא משנה אם זו הצגת ילדים או הצגה למבוגרים, נהנית מכל רגע על הבמה. רואים ושומעים את ההנאה שלה.



# # #



אחרי ההצגה אמרתי לשימון: בוא נלך אליה, נגיד בראבו. שמע, היא אימפריה.



"עוד פעם אתה מתחיל", אמר שימון, "היא לא רוצה לראות אף אחד עכשיו. היא עייפה מההצגה. ראית כמה רצה וקפצה?"



מאיפה אתה יודע שהיא לא רוצה לראות אותנו?



"אני יודע, סמוך עלי".



אז הלכנו הביתה, אבל כתבתי לה בוואטסאפ שהיא הדבר האמיתי ושהכישרון שלה ייחודי. היא מופיעה ב־22 הצגות בחודש, לא כולל המופע המשותף עם אלי יצפאן. עם אנרגיה כמו שיש לה, הייתי מוכן גם להיות מאכער, כותב הנאומים של מירי רגב. אבל אין לי אנרגיה כזו.



 



נ.ב.



כיפוש, סנדי ברחה לי מהקפה. אני מודאג, וחייב ללכת לעבודה. מה עושים?



"לך לעבודה, ואל תדאג. היא תחזור אלינו, וגם אם לא, אני מקווה בשבילה שתמצא בית לא פחות טוב משלנו", כתבה האישה.



תגידי, את אמיתית? חם, אני לא יכול לזנוח אותה ככה ברחובות.



"אל תדאג, תכף יודיעו לי בוואטסאפ, ואדבר עם חיים מהקפה שישמור עליה עד שאגיע".



הלכתי הביתה להתקלח, ומצאתי אותה שרועה ליד הדלת. סנדי זינקה עלי והתחילה ללקק לי את הפנים. אפילו לא כעסתי עליה. הכנסתי אותה פנימה, היא טרפה את האוכל ושתתה שתי כוסות מים.



מהאוטו אחר כך דיווחתי לכיפוש שנמצאה האבידה, וכמה היא אינטליגנטית.



"שמחה בשמחתך. כמעט מחקתי אותה מהאקסל, היא עולה הרבה, מאמי. לא לקנות לה עכשיו עצמות במאות שקלים. אל תתלהב, כלבים תמיד חוזרים הביתה".



אין לך לב, כפרה. זו כלבה גאון, אני אומר לך שהיא נדירה בחוכמתה.



"בסדר. התחלת להבין גם בכלבים עכשיו?"



לא, את.