שמו של הספר “רודף העפיפונים” נזכר שוב ושוב בימים האלה, שבהם ילדים טעוני שנאה מעזה שולחים אש באמצעות עפיפונים כדי לשרוף שדות של חקלאים לפני קציר, חורשות שמוריקות בשממה ואת בעלי חיים שבהן. השנאה היא בעלת עוצמות גדולות, ועכשיו היא הועברה אל הדור השלישי של פליטי 1948. אני מניח שמעטים הם ההורים בעזה שאומרים לבניהם: לא יפה לשרוף שדות, בני. זה מתאים יותר להורים שבצד שלנו, חברה הבנויה על אהבה, אבל גם בתוך ניצחונה האדיר של השנאה אני מקווה שיום אחד האהבה תנצח. יש במזרח התיכון המוסלמי גם אנשים שאוהבים אותנו, וזה קשור ל”רודף העפיפונים”.
הספר “רודף העפיפונים” מאת חאלד חוסייני מתאר חיי ילד בארץ מוסלמית אלימה, אפגניסטן. לא בטוח שכל מי שמשתמש בביטוי “רודף העפיפונים” קרא את הספר. לא כולם חובבי ספרות, אבל רבים קראו, כי מדובר בספר שהפך לפלא של מכירות, בכל העולם וגם בישראל. לפי נתונים שראיתי פעם, למעלה משבעה מיליון עותקים נמכרו בעולם, וגם בישראל הוא היה רב מכר. ספר כזה מסדר את החשבונות של הוצאה לאור (הוצאת מטר במקרה זה) למשך כמה שנים.
מדובר בספר חשוב מאוד. הופק גם סרט על פי הספר, אני מניח שצפו בו יותר, אבל יש הבדל בין הספר לסרט. הסרט אומנם תיאר דברים שבכתב נשארים חסרי פענוח, והעיקרי בהם: תחרות שבה ילדי העיר קאבול מעיפים עפיפונים ומפילים זה את עפיפונו של זה על ידי חיתוך חוט העפיפון היריב בעזרת תמרון בעפיפון שלהם.
התמונה הזו, תמונת טורניר העפיפונים, העפיפוניאדה של קאבול, היא תמונה מאוד יפה בסרט, אם כי בעצם נשארתי חסר תשובה לגבי הטכניקה שבה חוט עפיפון אחד חותך את חוט משנהו. לתשומת לב רפאל: אולי כאן טמון סוד הפלת עפיפוני התבערה הפלסטיניים. הסרט, ויותר מכך הספר, הם תזכורת לעולם האסלאם הקיצוני האלים שסביבנו. שיאי האלימות בסיפור הם ימי שלטון הטליבאן באפגניסטן. זוהי רשעות, קשיחות דתית איומה, ומעשי אלימות ואלימות מינית מתוך שתלטנות חסרת לב, שממחישים לנו את מה שקורה במזרח התיכון שאופף אותנו.
גם אפגניסטן שלפני הטליבאן מתוארת כגיהינום של יחסי אנוש. בבית אביו של המספר מתגוררים משרת ובנו שהיחס אליהם הוא כאל חפצים. זו חברה שבה קיימת התנשאות תוך שמירת מרחק מעמדית בלתי ניתנת לפריצה. אפרטהייד אמיתי. מי שמספר לנו שיהודים יכולים לחיות נהדר בחסות הערבים, צריך לקרוא את “רודף העפיפונים”, כדי להבין באיזו גזענות גלויה מתייחסים תושבי הרוב הפשטוני באפגניסטן אל האזרים, עם מוסלמי כמותם שחי ביניהם מאות שנים.
חשוב לקרוא את הספר, כי הוא תיעוד ואזכור של העולם הבלתי אנושי, האכזרי, המכוער, הרצחני, שסובב את ישראל. חאלד חוסייני, המחבר, חשף את האמת הזו בפני עולם המנסה להסב פניו ולעוות מחשבתו מול החשכה שבה חיים עמים, שבהם פגיעה בזכויות אדם בסיסיות היא היומיום. מובן שאפגניסטן החרימה את הסרט.
אני זוכר שכשראיתי את הסרט הרצתי בראש את הספר. כשהסרט השמיט קטעים מהספר הצטערתי, אבל עד הסוף ציפיתי לראות אם יזכירו בסרט מה שאביו הנערץ של הגיבור אמר על ישראל. בספר יש קטע שבו מדבר באבא, האב הנערץ, עם בנו אמיר. אני מצטט: “’יש רק שלושה גברים אמיתיים בעולם הזה, אמיר’, היה אומר ומונה אותם באצבעותיו: ‘אמריקה המושיעה, בריטניה וישראל, וכל השאר’, היה פוטר אותם בתנועת יד ומשמיע נשיפת בוז, ‘הם כמו זקנות רכלניות’”. בסרט זה הושמט. חבל, לא נורא, הספר הופץ בשבעה מיליון עותקים בעולם, כאמור, ורבים קראו. התקווה שלנו היא שיש במזרח התיכון אנשים רבים שמדברים כמו אביו של הסופר, ויום אחד הם ייתנו את הטון. גם בעזה.
פעם שוחחתי שיחה ארוכה עם שגריר בריטניה בישראל, טום פיליפס, לצורך עיתונאי. גיליתי שבשליחות קודמת הוא היה באפגניסטן. סיפרתי לו על הקטע הזה מ”רודף העפיפונים”. נוכח גילוי אהבה כזה לישראל, תמהתי מה לדעתו מקור השנאה המזרח תיכונית לישראל. הוא סיפר לי שזה הדהים גם אותו. הוא אמר: “דבר שהבנתי כשהסתובבתי בארצות כאפגניסטן הוא שאתה יכול ללכת למסגד באפגניסטן או בפקיסטן, ושם תשמע שהם מדברים על הנושא הפלסטיני. אתה פתאום אומר לעצמך: ‘היי, חכו רגע, יש לכם כל כך הרבה בעיות לדון בהן פה’. ואני שואל אותם: ‘מדוע?’ הם עונים לי: ‘ירושלים’. הבנתי משהו על מהות הבעיה בעולם המוסלמי, לטוב ולרע”.