מי דמיין לעצמו לפני שמונה חודשים, כשהמטורלל מצפון קוריאה והמטורלל מצפון אמריקה היו עסוקים בהחלפת כינויי גנאי אינפנטיליים בטוויטר, שביוני יתקיים ביניהם מפגש פסגה היסטורי? אומנם השורות הללו נכתבות לפני שהמפגש מתקיים, אבל מי בכלל דמיין לעצמו שמתוך הקטטות האלו עשוי להתפתח מהלך לפירוק מנשק גרעיני?

נכון שקיימת לא מעט סלידה מדונלד טראמפ כאדם, ולא בכדי. אם בגלל היחס שלו לנשים, למיעוטים, ואם בגלל הניצול הבוטה שלו את אמצעי התקשורת תוך שהוא מסית נגדם. אפשר גם בקלות לזלזל ולומר שמוקדם לשמוח מהמפגש, שיכול להיות שהכל הצגה. הכל נכון, אבל בואו נודה שכל אלה פחות חשובים לעומת הסיכוי להתפתחות חיובית, והאפשרות שטראמפ יניע את הדברים לעבר מטרה טובה שתשרת את העולם.

כמו כל דבר, גם אצלנו טראמפ נופל על הדיכוטומיה בין השמאל לימין, שהפכה מוויכוח אידיאולוגי לקריקטורה. השמאל מתעב אותו, ואילו מנהיגי הימין הפכו אותו למודל להערצה. עם זאת, יהיה נחמד לגלות שהם לא מעריצים רק את הגימיקים התקשורתיים ואת הספינים חסרי הבושה, אלא גם את העובדה שבסוף, מאחורי כל זה עומדת תוכנית כלשהי עם מטרה טובה.



אומרים על השמאל בישראל שהוא רק מעמיד פנים שהוא חושב, ובפועל רק ממחזר רעיונות שפג תוקפם. בגדול, זה נכון. אבל גם הימין הפסיק לחשוב. צמצום כל האידיאולוגיה של הימין לנהמות מיליטנטיות ולשאלה המכרעת ״האם אתה בעד או נגד ביבי״, זה לא אידיאולוגיה. זו עמדה שטוחה וחסרת משמעות כמו להיות בעד או נגד דמות מסוימת בתוכנית ריאליטי. מה לזה ולאידיאולוגיה פוליטית אמיתית?

מפגש פסגה היסטורי. צילום: AFP

כך גם לגבי השאיפה ארוכת הטווח, והתוכנית להשגתה. האם בכלל יש לנו כזו? האם בימין קיימת הסכמה על מהות התוכנית הזו? כי להגיד ״אין פתרון וצריך רק לנהל את הסכסוך״ זה תירוץ לכך שבעצם אין חזון. בואו נניח שבאמת אין פתרון כרגע. אז מה התוכנית שלנו? לנהל את הסכסוך - עד מתי? מה אנחנו מחכים שיקרה? ומה נעשה אחרי שזה יקרה? ומה אנחנו עושים מאחורי הקלעים כדי להגדיל את הסיכוי שזה אכן מה שיקרה? לא נראה שמישהו בכלל מתעסק בשאלות האלה.

ברגע שאנחנו מנהלים את הסכסוך מתוך היעדר מטרה ארוכת טווח ברורה, אנחנו לא באמת מנהלים, אלא נותנים לסכסוך להיות זה שמנהל אותנו. יותר מזה - אנחנו מאפשרים להנהגה הפלסטינית הכושלת והרקובה לנהל אותנו ביוזמותיה הקלוקלות, בעוד שאנחנו עסוקים רק בלהגיב לה.

מצד אחד, טראמפ הוא אבי הטרלול, הציוצים המופרכים והעובדות האלטרנטיביות, שלא מתבייש לומר לאומה שרק אצלו אפשר למצוא את המידע האמיתי, סטייל קים ג'ונג און. מצד שני, הנה הוא וקים ג'ונג און במפגש פסגה. עם כל הטרלול, הבהמיות וההתנהלות שלא היינו רוצים לעודד אצל אף אחד סביבנו, ובטח שלא אצל ילדינו, טראמפ בכל זאת רוצה שלום. הוא לא רק רוצה שלום, הוא מנסה להניע את הדברים לכיוון הזה. אז להגיד ש״אין פרטנר״ זה בהחלט נכון. השאלה היא אם האמירה הופכת לתירוץ שגורם לנו להמשיך לדשדש בימי הזעם, ההפגנות, הטרור והגינויים הבינלאומיים, או שזה אמור גם להוביל אותנו לאיזשהו מקום חיובי.