מאז שהשתחרר, לפני יותר משלוש שנים, משירות ארוך בצה"ל עומד הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ להיכנס לחיים הפוליטיים. הוא מחוזר מאוד, ולפי מקורות שונים - גם מחזר במרץ. גנץ עצמו אינו מכחיש כי הוא נפגש “עם כולם": העבודה, יש עתיד, הליכוד. אינני יודע אם התופעה הזאת נלעגת יותר משהיא מגעילה - או להפך. והיא גם מקוממת כיוון שהאיש לא היה מעז להתמודד על תפקיד מח"ט אם לא היה מג"ד, אבל הוא סבור שהוא יכול להיות ראש ממשלה בלי להיות קודם אפילו יום אחד חבר כנסת או שר. או לכהן במשרה ציבורית אזרחית.

גנץ הוא איש רב־קסם. והראיה: רבים בציבור מוקסמים ממנו גם כשאיננו יודעים דבר על ההשקפות הפוליטיות שלו. ההצהרות שלו כלליות יותר מפרסומת לרכב חדש. סתמיות יותר מברכת שנה טובה מחברת הביטוח שלכם, ומחייבות אפילו עוד פחות. אינני חושד בו אף לרגע שיש בתוכו אידיאולוגיה מוצקה שהוא מסתיר בקנאות.

מילא כשהיה בצבא - ודאי שהיה מצווה שלא לחשוף את נטיותיו הפוליטיות. אבל כשהוא אזרח השואף להיות ראש ממשלה? ואם אין לו אידיאולוגיה מוצקה, שתכוון אותו באופן טבעי למפלגת שמאל ימין או אפילו מרכז, אין לנו אלא להניח שהתוכן הוא נזיל לחלוטין, כלומר עשוי לקבל את צורת כלי הקיבול המפלגתי שיציע לו את ההצעה הטובה ביותר.



ואולי יותר ממה שזה מעיד על גנץ זה מעיד על המערכת הפוליטית שלנו; שיש בה צורך במיקרוסקופ אלקטרוני כדי לזהות הבדלים ממשיים בתוכניות המדיניות של נתניהו, לפיד וגבאי. במקרה כזה, רשאי המחוזר לבחון את טיב ההצעות: זה מציע לו להיות שר ביטחון וזה (כפי שפרסם עמיתי בן כספית ב"מעריב סופהשבוע") מציע לו להיות מועמד המפלגה לתפקיד ראש הממשלה. ועכשיו צריך גנץ להתלבט אם להתפשר על משרת שר ביטחון בטוחה למדי, או להמר על קפיצה נחשונית היישר אל קודקוד הפירמידה, כשהוא מסתכן בכך שיתרסק וידיו על ראשו, וינחת כחבר כנסת טירון בספסלי האופוזיציה.

אבל יותר משהתופעה הנלעגת או המגעילה הזאת מלמדת על המערכת הפוליטית או על גנץ עצמו - היא מלמדת על הציבור. עם ישראל רוצה משיח. זה ידוע. מאז חורבן הבית מעוגנים כיסופי הגאולה השלמה הללו בשלוש תפילות ביום, ואם למאמינים יש קריטריונים מגובשים פחות או יותר ביחס לתכונות ולהישגים הנדרשים מהמלך המשיח, הרי החילונים צנועים הרבה יותר: הם רוצים שיהיה גנרל וינצח בבחירות את נתניהו.

רמטכ"לים לשעבר היו ברובם פוליטיקאים כושלים: יגאל ידין, משה דיין, חיים בר־לב, מוטה גור, רפאל איתן, אמנון ליפקין־שחק, שאול מופז וגם בוגי יעלון (שעד כה נכשל פוליטית). אהוד ברק הצליח אומנם להיות ראש ממשלה, אבל הקדנציה שלו רשמה שיאים בקוצר ימיה ובכישלונותיה. היוצא מן הכלל היה יצחק רבין, שנתפס - לפחות בעיני חלק מהעם היושב בציון - כראש ממשלה טוב.

גם אלופים במיל' שנבחרו לכנסת, לא הגיעו בדרך כלל להישגים פוליטיים חשובים (למעט אריאל שרון שהיה לראש ממשלה, ניצח את הטרור באינתיפאדה השנייה, אך המיט עלינו את אסון ההתנתקות). ולכן ממש לא ברור מה פשר הריצה האובססיבית הזו אחרי משיח שכל מה שאנו יודעים עליו - שהיה רמטכ"ל.

ולציבור באמת אין כלים להעריך מי היה רמטכ"ל טוב, ומי רמטכ"ל כושל, אם לא ניצח במלחמה חשובה (מבצעים קטנים ובינוניים לא נחשבים) או להבדיל נצלב בידי ועדת חקירה ממלכתית. לגנץ אין באמתחתו שום ניצחון במלחמה הרשומה על שמו, ולמזלנו גם שום קטסטרופה (בתחום אחריותו בימי האינתיפאדה השנייה אירע הלינץ' ברמאללה, אך אין להאשימו בתוצאה הנוראה. וגם באירועי קבר יוסף עם הפקרתו המזעזעת של מדחת יוסף - הוא היה אומנם מפקד האוגדה אך בכירים ממנו, מופז וברק, פיקדו מאחוריו והאחריות למחדל שלהם). ואיננו שוכחים גם שקברניטי המדינה לא ממש רצו בו כרמטכ"ל, והוא כבר עזב את הצבא, ורק כשהתרסקה מועמדותו של גלנט - נבחר לתפקיד.

אז מה בכל זאת סוד הקסם של גנץ? אולי זה שהוא ממש נחמד ולא מרגיז אף אחד. ואולי - מה שההיסטוריה זוכרת כתכונה העיקרית של שאול, מלך ישראל הראשון: שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם.