התמונות מסינגפור היו מרגשות והיסטוריות. מנהיג העולם החופשי, נשיא ארצות הברית של אמריקה לוחץ בפעם הראשונה את ידו של הדיקטטור הקלאסי האחרון, מנהיגה של מדינה מסוגרת, מבודדת, המתנהלת ביקום מקביל ונפרד לחלוטין מזה שלנו. הם אפילו חותמים על הצהרה משותפת בתום המפגש! צלילי כינורות רכים מלווים את האירוע כולו, פעמי השלום מחליפים את רוחות המלחמה, אופטימיות מרחפת, ועוד רגע שני הברנשים האלה יעברו לגור יחד (לפחות מלניה תשמח). טראמפ מגדיל לעשות כשהוא מכריז עם שובו לוושינגטון ש"חלפה סכנת הגרעין הצפון קוריאני". הללויה.

אז זהו, שלא. ממש לא. טראמפ לא קיבל מקים ג'ונג און שום דבר בסינגפור, למעט הנכונות לפגוש אותו ולא לקלקל את החגיגה. להפך: מי שקיבל היה קים. הוא ישב מול האיש החזק בעולם כשווה מול שווים, גרף מנת ענק של לגיטימציה, הפך לגיבור היום, וכל זה תוך התעלמות אלגנטית ממעללי הרצח המבעיתים שלו ושל משטרו. בתמורה, הוא חתם על הצהרה עמומה שאין מאחוריה דבר. אביו, הרודן הקודם, נתן לביל קלינטון הצהרה דומה ב־1993 בלי שקיבל אפילו פגישה. ובכל זאת, צייצני ודרשני הימין בישראל העלו את טראמפ על נס גם הפעם. איזה גאון. איזה חזון. איזה גבר. איך הוא לימד לקח את המלוכסן הקטן. איך הוא מקרקס את כל העולם. כל זאת, אף על פי שהמקרקס קורקס.

הצפון קוריאנים לא אישרו עד רגע זה בקולם שהם מתכוונים אכן "לפעול לפירוז חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני". גם אם יצהירו, וגם אם יתחילו לפעול, זו יכולה להיות פעולה מהסוג שפועל אביחי מנדלבליט, למשל. פעולה לשם פעולה, העברת זמן כדי לפנות מקום לעוד זמן, ללא תכלית אמיתית. בינתיים, יש בפיונגיאנג חגיגה והיא על חשבוננו. פשעי המשטר הצפון קוריאני הולבנו, ידיו של קים ג'ונג און חוטאו, העולם מתנהג כאילו לא מתבצע שם רצח שיטתי ודיכוי דורסני של עם שלם.
 
הטור המלא מפורסם ב"מעריב סופהשבוע"