זה הזמן לומר לנסיך וויליאם, בנימוס המתחייב: תודה, אבל מצדנו אל תבוא בכלל. 70 שנה שרדנו בלי ביקור מלכותי רשמי, ונמשיך לחכות עד שתבינו שאתם לא קובעים למי שייכת ארץ ישראל. בעוד כעשרה ימים יגיע היום שקיווינו לו. הביקור אשר ייחלנו לו. הנסיך וויליאם, השני בתור לרשת את כתר מלכות בריטניה, מתעתד לערוך ביקור רשמי בישראל, בירדן "ובשטחים הפלסטיניים הכבושים" כלשון הודעת ארמון בקינגהאם. שגרירות בריטניה בתל אביב ריככה את הנוסח: "ברשות הפלסטינית" הם אמרו. אבל השבוע שמענו כי את ביקורו בכנסייה בהר הזיתים ובעיר העתיקה מגדיר בית המלוכה הבריטי כחלק מהביקור הרשמי שלו ברשות הפלסטינית. שהרי אין הם מכירים ב"כיבוש" של ששת הימים או באיחוד ירושלים. בסיפוח "הגדה המערבית" לממלכת ירדן ב־1950 - אנגליה דווקא הכירה. היא ופקיסטן.



ב־70 שנות המדינה כבר זכינו כאן לביקורי בני משפחת המלוכה הבריטית. אך היו אלו "ביקורים פרטיים", לא ממלכתיים רשמיים: כשנרצח רבין. כשמת פרס. אגב: בהלוויותיהם של בגין או שמיר לא נרשמו ביקורים כאלה. החשבון הבריטי מול אצ"ל ולח"י עוד לא סגור כנראה לגמרי. לעתים ניצלו את ביקוריהם להשתטחות על קברי המשפחה בירושלים. הנסיך פיליפ, בעלה של מלכת אנגליה, עלה לקבר אמו אליס ("חסידת אומות העולם" בזכות פעולותיה להצלת יהודים יוונים) ודודתה אליזבת, וגם בנו, הנסיך יורש העצר צ'רלס, עלה לקבר סבתו אחרי הלוויית פרס. אלו הן חלקות אדמה מלכותית בריטית בירושלים.



אבל לא רק חלקות הקבר המלכותיות הללו נתפסות בעיני בריטניה כשייכות להם, ולא רק בתי הקברות הצבאיים המטופחים להפליא, בבאר שבע, ברמלה, בירושלים ובחיפה, שבהם נקברו חללי מלחמת העולם הראשונה, למעלה מ־10,000 שנהרגו בכיבוש הארץ מידי הטורקים בשלהי המלחמה. דומה שבסתר לבם הבריטים עדיין מתייחסים לארץ ישראל שלנו כאילו הייתה עדיין פלסטיין שלהם. געגועים טמירים עולים בהם כשהם נזכרים בתקופה הנפלאה ההיא, כשמייג'ור סייקס (עם עמיתו הצרפתי פיקו) נטלו עיפרון וסרגל וחילקו בחוצפה ובהתנשאות אימפריאלית את המזרח התיכון ל"עמים" ומדינות מלאכותיות, ובכך קלעו אותו למאה שנות מלחמות, ודומה כי טרם נגמלו מהתחושה שהם יכולים להחליט למי שייכת ירושלים, למשל.



כ־30 שנה שלטו כאן הבריטים, בכוח ניצחונותיהם על הטורקים במלחמת העולם הראשונה ובזכות המנדט מטעם חבר הלאומים, להקים כאן בית לאומי לעם היהודי ברוח הצהרת בלפור. 30 שנה שבהן נעה המדיניות הבריטית מתמיכה ברעיון הציוני ועד לעוינות חריפה, התכחשות לכל התחייבויותיהם בסן רמו ובהצהרת בלפור, ובגידה גלויה בציונות ובעם היהודי בימי המלחמה ואחריה, כאשר נעלו את שערי הארץ בפני הפליטים היהודים מאירופה.



שאיפות ותוכניות



ב־1947 גברה ההכרה בבריטניה כי גם 100 אלף חיילים ואין ספור ועדות אינם מצליחים לפתור את הסכסוך בין יהודים וערבים בארץ ישראל, ואינם מצליחים לנצח במלחמה שהכריזו עליהם לח"י ואצ"ל, ובימי "תנועת המרי" - גם ההגנה. למעלה מ־2,000 חיילים ושוטרים בריטים נהרגו במלחמה הזאת, מלחמת השחרור שלנו. מצבה הכלכלי הקשה והארונות שנשלחו למולדת מדי שבוע גרמו לבריטניה לפנות לאו"ם כדי שיחליט מה יעלה בגורל הארץ.



יש רגליים לסברה כי בריטניה קיוותה שהאו"ם יטיל עליה להמשיך במנדט תוך שחרורה מההתחייבויות שקיבלה עליה להקמת בית לאומי לעם היהודי. אבל כזכור, האו"ם החליט אחרת. ואף שבאותן שנים הלכה האימפריה הבריטית והתפרקה, ובריטניה עזבה את מושבותיה באסיה, עדיין רצו מדינאים בריטים רבים לשמור לעצמם נחלות, מדרך כף רגל, בסיסים אוויריים וימיים בתחומי ארץ ישראל. הם רצו בסיסים ברפיח, בשדה התעופה בלוד ובחיפה. ורצו לשמור גם את ירושלים בשליטתם הישירה או העקיפה. מתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט שנשלח למזרח התיכון עם פרוץ מלחמת העצמאות לא היה אלא סוכן האינטליג'נס הבריטי, ותוכניותיו היוו ביטוי לרצונות האימפריה המתפרקת. אנשי לח"י בירושלים הוציאו אותו להורג ותוכניותיו נקברו עמו.



אבל אף שהנציב הבריטי העליון האחרון, סר אלן קנינגהם, הוריד את הדגל והפליג מחיפה ביום הכרזת העצמאות - לא זנחה בריטניה את שאיפותיה להכתיב את גורל הארץ. היא לא מיהרה להכיר במדינת ישראל לאחר הכרזת העצמאות, ורק ב־1949, כשניצחון ישראל במלחמה היה ברור - הכירה במדינה, אך לא השלימה עם ההישגים הטריטוריאליים של ישראל, ועוד ב־1955 הציעה "פשרה" בין ישראל למדינות ערב, כך שישראל תיסוג מחלק גדול מהשטחים ששוחררו במלחמת העצמאות. ראש ממשלת בריטניה אנתוני אידן הציע כי הגבולות שייקבעו יהיו "משהו בין הצעת גבולות החלוקה מ־1947 - לקווי שביתת הנשק של 1949".



הממלכה ההאשמית המלאכותית שהוקמה כמדינת־בובה בעבר הירדן הייתה תלויה לחלוטין בבריטניה. מפקד הלגיון הירדני היה הגנרל הבריטי ג'ון גלאב. בריטניה קיימה חוזה הגנה עם ירדן ואיימה על ישראל, יותר מפעם אחת, כי תתקוף אותה אם ישראל תשתמש בזכותה להגנה עצמית ותגיב צבאית נגד ירדן על פעולות חבלה. היא גם הייתה שותפה להצעה לבתר את הנגב לרוחבו, ולהעניק לירדן ולמצרים "מסדרון" בנגב ("תוכנית אלפא").



רומן סוער וקצר ימים עם ישראל בימי מבצע קדש (1956) והכישלון הבריטי־צרפתי להשתלט על תעלת סואץ, ההפיכה הצבאית ונפילת המשטר המלוכני הפרו־בריטי בעיראק ב־1958 - סימנו את סתימת הגולל על השאיפות האימפריאליסטיות הבריטיות במזרח התיכון. מדיניותם השתנתה בהדרגה. הם מכרו לנו צוללות. מכרו לנו גם טנקי צנטוריון. אך כשעלתה הקריזה מלפניהם - גם הטילו אמברגו על נשק וחלפים קריטיים (הייתה תקופה שבה מטוסי קרב קורקעו כאן כי רכיב קריטי הדרוש לכיסא המפלט של מטוס קרב אמריקאי יוצר בבריטניה, והיא מנעה את מכירתו).



שאיפות מדיניות אימפריאליסטיות אולי כבר אין לבריטניה כאן. אבל רבים בבריטניה - ובייחוד בבית המלוכה - עדיין מתייחסים ל"פלסטיין" כאל משהו שהיה שלהם ונגזל מהם בכוח. לכן גם ייערך הביקור המלכותי במזרח ירושלים לא כחלק מהביקור בישראל אלא כחלק מהביקור "בשטחים הכבושים". המארחת שלו בחלק הזה של הביקור היא בעיניו הרשות הפלסטינית. האתרים שבהם בחר הנסיך לבקר ב"ישראל" הם "יד ושם" ותל אביב. ולזה קוראים הצבועים המלכותיים "ביקור שאינו נושא אופי פוליטי". כך בדיוק נראתה הפוליטיקה הבריטית בארץ ישראל.



זה בדיוק הזמן לומר, בנימוס המתחייב כלפי מי שבעורקיו זורם דם מלכותי כחול: תודה, הוד נסיכותו, אבל - לא, תודה. מצדנו אל תבוא בכלל. 70 שנה חיינו (בקושי רב) בלעדיכם. בלי ביקור מלכותי ממלכתי בריטי בארץ. נחכה עוד 70 שנה, או 700, עד שתבינו שאתם לא קובעים בארץ ישראל למי שייכת ירושלים. כשם שבריטניה אינה מכירה בריבונות ישראל גם במערב ירושלים, והקונסוליה הבריטית בעיר לא מסרה כתב האמנה לשום מדינה - נסתדר בינתיים גם בלי ביקור מלכותי.