1. המקרקס מקורקס 


התמונות מסינגפור היו מרגשות והיסטוריות. מנהיג העולם החופשי, נשיא ארצות הברית של אמריקה לוחץ בפעם הראשונה את ידו של הדיקטטור הקלאסי האחרון, מנהיגה של מדינה מסוגרת, מבודדת, המתנהלת ביקום מקביל ונפרד לחלוטין מזה שלנו. הם אפילו חותמים על הצהרה משותפת בתום המפגש! צלילי כינורות רכים מלווים את האירוע כולו, פעמי השלום מחליפים את רוחות המלחמה, אופטימיות מרחפת, ועוד רגע שני הברנשים האלה יעברו לגור יחד (לפחות מלניה תשמח). טראמפ מגדיל לעשות כשהוא מכריז עם שובו לוושינגטון ש"חלפה סכנת הגרעין הצפון קוריאני". הללויה.


אז זהו, שלא. ממש לא. טראמפ לא קיבל מקים ג'ונג און שום דבר בסינגפור, למעט הנכונות לפגוש אותו ולא לקלקל את החגיגה. להפך: מי שקיבל היה קים. הוא ישב מול האיש החזק בעולם כשווה מול שווים, גרף מנת ענק של לגיטימציה, הפך לגיבור היום, וכל זה תוך התעלמות אלגנטית ממעללי הרצח המבעיתים שלו ושל משטרו. בתמורה, הוא חתם על הצהרה עמומה שאין מאחוריה דבר. אביו, הרודן הקודם, נתן לביל קלינטון הצהרה דומה ב־1993 בלי שקיבל אפילו פגישה. ובכל זאת, צייצני ודרשני הימין בישראל העלו את טראמפ על נס גם הפעם. איזה גאון. איזה חזון. איזה גבר. איך הוא לימד לקח את המלוכסן הקטן. איך הוא מקרקס את כל העולם. כל זאת, אף על פי שהמקרקס קורקס. 






הצפון קוריאנים לא אישרו עד רגע זה בקולם שהם מתכוונים אכן "לפעול לפירוז חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני". גם אם יצהירו, וגם אם יתחילו לפעול, זו יכולה להיות פעולה מהסוג שפועל אביחי מנדלבליט, למשל. פעולה לשם פעולה, העברת זמן כדי לפנות מקום לעוד זמן, ללא תכלית אמיתית. בינתיים, יש בפיונגיאנג חגיגה והיא על חשבוננו. פשעי המשטר הצפון קוריאני הולבנו, ידיו של קים ג'ונג און חוטאו, העולם מתנהג כאילו לא מתבצע שם רצח שיטתי ודיכוי דורסני של עם שלם. 


תארו לעצמכם שזה לא היה טראמפ אלא ברק אובמה. וזה לא היה קים ג'ונג און אלא הנשיא עלי רוחאני. זאת ועוד: שימו לב ללקסיקון החדש של טראמפ. הנשיא האמריקאי אמר במהלך מסיבת העיתונאים שקיים אחרי המפגש ש"אמיצים באמת עושים שלום, לא מלחמה". נסו לדמיין את אובמה אומר את זה. בעצם, הוא אמר את זה וקיבל מיד על הראש בור ביוב שלם. מפיו של טראמפ זה נשמע דברי אלוהים חיים.


גם אני שמחתי כשראיתי את החיבוק האמריקאי־קוריאני השבוע בסינגפור. אין טעם להתעלם מהרוח החדשה, התקווה, היציאה מחוץ לקופסה. הבעיה היא שטראמפ בדרך כלל לא מסתפק בלחשוב מחוץ לקופסה. במקביל, הוא משתדל גם לנפץ אותה. לפעמים זה טוב. פעמים אחרות זה פחות טוב. ויש כאן גם מידה גדושה של צביעות.


בדיוק כמו אצלנו, כך בארה"ב: הימין יכול לעשות שלום, השמאל יכול לעשות מלחמה. לא להפך. לטראמפ מותר מה שלאובמה אסור. אובמה, שבלם את תוכנית הגרעין האיראנית וגולל אותה שנה וחצי אחורנית לעשר שנים לפחות, הוא אויב העם על זה שלא טיפל גם בטילים הבליסטיים ובהפצת הטרור. טראמפ, שהתרפס בפני רוצח המונים שהפר את כל ההסכמים והשיג גרעין מתחת לאפה של אמריקה, הוא גיבור היום. 


אבל זה לא נעצר בוושינגטון. זה קורה גם אצלנו. ביום רביעי עלתה שרת המשפטים איילת שקד לראיון אצל אריה אלדד ואצלי ברדיו 103. שאלנו אותה על הגמישות המפתיעה שהפגין טראמפ מול קים. מה ענתה שקד? "שלום עושים עם אויבים". נשבע לכם. תנסו להגיד לה את זה בהקשר לאויבים שלנו.


יותר משנה וחצי אחרי שנכנס לתפקידו נותר טראמפ כשהיה: חידה, תעלומה לא פתורה, אניגמה הזויה שמרחפת מעל כולנו. חסידיו מגלים בכל אחד מציוציו או פליטות הפה המביכות שלו ניצוצות של גאונות אלוהית. מתעביו רואים בו את התגלמות השטן המודרני. אלה רואים בו שילוב מנצח של ג'ון קנדי, ווינסטון צ'רצ'יל וריצ'רד לב הארי, בעוד אלה משוכנעים שהוא הגלגול המודרני של שאנס גרדינר, הגנן רפה השכל שהתגלגל לעמדת יועץ לנשיא ארה"ב ב"להיות שם" המופתי של יז'י קושינסקי (פיטר סלרס האחד והיחיד בתפקיד הראשי). מה נכון? כנראה משהו באמצע.
 

לנו אין, בשלב הזה, סיבה לבוא בטענות. טראמפ העביר את השגרירות האמריקאית לירושלים (בעצם, רק משרד קטן מתוכה, אבל העיקר הכוונה); הוא נותן לישראל גיבוי מדיני גורף ומוחלט; הוא יצא מהסכם הגרעין עם איראן והגביר מאוד את הלחץ על האייתוללות. זה השלב שבו מירי רגב צריכה לפרוץ למרכז הבמה ולצרוח "כפיים".


טראמפ מוכיח, כרגע, שהוא ציוני אדוק, או לפחות מוקף ומושפע מחבורה של חובבי ציון. הבעיה היא ששום דבר לא גמור ולא סגור. ההרפתקה האיראנית יכולה להיגמר רע (אם כי כרגע זה הולך בכיוון טוב). ועוד לא דיברנו על תוכנית השלום של טראמפ שבסוף באמת תגיע ותכלול, כנראה, גם את חלוקת ירושלים. בסביבת נתניהו אומרים שהוא "יידע לחיות" עם התוכנית הזאת. המטרה היא להגיד כן מסויג ולהשאיר לאבו מאזן, כרגיל, את הכבוד להגיד לא. זו מדיניות נכונה. השאלה היחידה היא למה נתניהו לא נקט אותה גם בגלגולים הקודמים, כשלנשיאים האמריקאים לא קראו טראמפ. נשאיר להיסטוריה לענות על זה.


2. האמינות גוברת 


הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט חטף השבוע מהציונות הדתית. הוא כבר רגיל. עכשיו זה העניין הזה עם תא"ל עופר וינטר. איזנקוט, טוענים צרחני הימין, דוחק את וינטר מהצבא בגלל הכיפה שעל ראשו/בגלל שפגש את נפתלי בנט בצוק איתן ללא אישור/ בגלל פקודת היום המשיחית ההיא, בגלל ובגלל. המהומה דעכה כלעומת שהתנפחה, כי נדמה לי שאפילו בציונות הדתית כבר יודעים שמעולם לא היה כאן רמטכ"ל יותר ענייני מאיזנקוט. 


האמת פשוטה: הרמטכ"ל לא מעריך את עופר וינטר, נקודה. כן, מדובר בקצין אמיץ בצורה יוצאת דופן, יצירתי וחותר למגע. אבל בצד השני יש כמה פאולים מהסוג שאיזנקוט לא מוכן לעבור עליהם לסדר היום. הוא קיבל החלטה שרק הוא מוסמך לקבל, וזהו.


הנה תזכורת קצרה: תא"ל צ'יקו תמיר. אחד האוגדונרים עזי הנפש שגדלו כאן, וגם בחור אינטליגנטי. קורץ מחומר של רמטכ"לים. צ'יקו איבד את עולמו כשזייף טופס של תאונת דרכים זניחה שעשה הבן שלו ברכב צבאי. קשקוש מקושקש שצריך היה לגמור בנזיפה הפך להדחה מצה"ל. זה כואב, זה מעצבן, זה מיותר; אבל זה המצב. הרמטכ"ל גבי אשכנזי הבין שעניין האמינות גובר כאן על כל השאר והראה, בלב דואב, לתמיר את הדלת (כיום הפך צ'יקו לאחד היועצים הקרובים של שר הביטחון ליברמן). 




הלאה: שמוליק זכאי. אוגדונר קרבי עם סכין בין השיניים, האיש שבילה כמעט את כל השירות הצבאי שלו בתוך לבנון מול חיזבאללה וניצח. הוא גורש בגלל הדלפות לעיתונאים. בזמנו נלחמתי את מלחמתו. בדיעבד, טעיתי. צה"ל הסתדר מצוין גם בלעדיו. הגענו לתא"ל עימאד פארס. כשאתם יוצאים למלחמה נגד חיזבאללה, איראן וסוריה, אתם רוצים שאחד כמו פארס יהיה שם בצד שלנו. אבל גם כאן, תאונת דרכים זניחה שביצעה האישה, אי־דיווח אמת - והביתה. 

הגענו לתא"ל מרדכי כהנא. מפקד סיירת גולני, מפקד אגוז, כל הסופרלטיבים שקראתם כאן על תמיר, זכאי ופארס, כנ"ל. הוא עזב את הצבא אחרי שגילו שהחזיק אמצעי לחימה שלא כדין במכולה בתחומי הבסיס. ככה זה בחיים. מי שעושה פאול מקבל כרטיס צהוב, מי שעושה פאול גס הולך הביתה. 


אני מאמין שאין לרמטכ"ל שום אג'נדה חבויה בעניינו של עופר וינטר. באותו סבב מינויים הוא לא קידם קצינים מוכשרים נוספים. גם הקינות על זה שאין כמעט אוגדונרים חובשי כיפה בצבא ואין חברי פורום מטכ"ל דתיים מיותרות. נדמה לי שאחרי שנספרו כאן לא מעט אלופים דתיים, וגם ראשי שב"כ ומוסד ובכירים בשני הארגונים הללו, הגיע הזמן להתבגר.


3. האובססיה לדעת


ראש הממשלה נתניהו ובעיקר עדת שמשיו התפארו השבוע בקול גדול איך הוא לא נחקר באזהרה בפרשת הצוללות. למרבה הפלצות דרש ראש הממשלה מיאיר לפיד ומשה יעלון להתנצל לפניו, על כי העזו להעלות את האפשרות שייחקר בפרשה הזו כחשוד. אין ספק שהשלב הבא צריך להיות הענקת תואר אביר איכות השלטון למשפחת נתניהו כולה, על מה שהיא עושה למען ניקוי המספנות שלנו. הנה, הוכח שביבי טהור וצח כשלג. לא היה כלום כי אין כלום. הוא מסר "עדות פתוחה" בפרשה הזו בסך הכל. הצדק יצא לאור. 


הפעם, בניגוד לשאר תיקי החקירה, פתאום כן מסתמכים על הודעת המשטרה והפרקליטות שנתניהו אינו חשוד בפרשה הזו. פתאום אין כאן מסע ציד, פתאום לא מדובר בסמולנים קטנים המחבלים בכרמים ומנסים "להדיח ראש ממשלה מכהן".


אוי לבושה. פרשת הצוללות היא אחת מפרשיות השחיתות החמורות בתולדות המדינה. שכן של ביבי, אחד בשם מיקי גנור, הפך את מערכת הביטחון לקן צרעות מרקיבות ואת הרכש הביטחוני האסטרטגי החשוב ביותר של המדינה למנוע צמיחה פרטי של קופונים, תשלומי שוחד ומיזמי שוחד נוספים (הפרטת המספנות, שלוש צוללות נוספות, ספינות נגד צוללות ומה לא). 


עד עכשיו למדנו שראש הסגל של נתניהו לשעבר דוד שרן חשוד בפרשה בקבלת שוחד. עורך דינו האישי ובן דודו של נתניהו עו"ד דוד שמרון ייצג את המספנה הגרמנית ואת גנור בפרשה הזו, וחשוד אף הוא במעשים חמורים. אותו כנ"ל לגבי העורך דין השני, גם הוא קרוב משפחה, יצחק מלכו. מועמדו של נתניהו לתפקיד ראש המל"ל אבריאל בר־יוסף הוא התפוח הרקוב הראשי של הפרשה. במילים אחרות: לא רק סביבתו של נתניהו כולה, גם שני האנשים הכי קרובים אליו, שותפי הסוד הכי אינטימיים שלו, כולם מעורבים ובוחשים ובוטשים, ורק הוא לא יודע כלום. נאדה. לאיש שאמור לנהל את המדינה ולנווט אותה במים הכי מסוכנים בעולם, אין מושג על עניינים דרמטיים כאלה המתרחשים בסלון שלו.


נדמה לי שאף אחד מאלה שמעורבים בפרשה או חוקרים אותה לא מעלה על דעתו שביבי לא ידע. ביבי הוא אדם אובססיבי לידע ושליטה והוא יודע על כל צפצוף של כל מי שמועמד לתפקיד כלשהו בלשכתו. הגברת בבלפור בודקת את המועמדים למשרות השונות ארבעה דורות אחורה, אולי מישהו מהם נתקל פעם בציפי לבני או תרם כמה שקלים בפריימריז של גדעון סער (מבוסס על מקרים אמיתיים). דברים מהסוג הזה.


אז כשביבי מורה לצה"ל לרכוש עוד שלוש צוללות שאף אחד לא צריך, הוא לא יודע שהמתווך זה שמרון. כשביבי לוחץ לבטל מכרז בינלאומי לספינות שטח, כדי שהגרמנים יקבלו את העסקה בלי מכרז, הוא לא יודע שאחד הנהנים זה שמרון. יש כאן רק שתי אופציות: אם הוא ידע (מה שהכי הגיוני), הוא מושחת. אם הוא לא ידע, הוא פשוט לא כשיר. לא רק לניהול מדינה. לא כשיר, נקודה. 


4. לא כולל שירות


בינתיים, עולם כמנהגו נוהג. זה שהמשטרה והפרקליטות מתעסקות כבר שלוש שנים בחקירות אינטנסיביות של המתרחש במעונות ראש הממשלה, לא מפריע למתגוררים במעונות הללו להמשיך בשלהם. רק השבוע פרסם אביעד גליקמן בחדשות עשר כי על שולחנו של מנדלבליט מונח דוח נפיץ נוסף ובו המלצה לפתיחה בחקירה פלילית בעניין שיפוץ שנערך במעון רה"מ סביב ביקור טראמפ. 
 

נרכשו רהיטים יקרים מאוד ללא מכרז, בעוד הרהיטים הישנים משוגרים לשיפוץ, וכו'. כל זה, אחרי שאשת ראש הממשלה נחלצה בשן ועין מכתב אישום בפרשת רהיטי הגן ההם, כשנרכשה מערכת חדשה והועברה בעצם לקיסריה, לא לבלפור. אז הנה, פעם נוספת. כאילו כלום. כשאתה שואל את עצמך איך הם מעיזים לחזור למקום הפשע, התשובה ברורה: כי המערכת שאמורה לחקור את החשדות ולמצות את הדין מתנהלת בזחילה אחורה. 
 

הפעם האחראית על השיפוץ הייתה אחת בשם דרורית שטיינמץ. מכירים? אין סיבה שתכירו. פקידה זוטרה שבאה משום מקום, אבל אחרי שניהלה את השיפוץ האמור לשביעות רצון כולם, הפכה למ"מ נציב שירות המדינה. עכשיו היא מסובכת עם הדוח הזה. ועוד מה שלמדנו זה שהפקיד שהמליץ לרכוש לגברת נתניהו אאודי משוריינת בעלות של מיליון וחצי שקל, "הוזז מתפקידו". בני הזוג הללו לא משאירים ניצולים. בכל אשר יפנו, תישאר אדמה חרוכה. כל בעלי התפקידים שיתקרבו, ייצאו בשן ועין. ועדיין, איש לא לומד לקח.
 

ככה זה עובד כאן. מי שנותנים שירות, מקבלים צ'ופר. בישראל אין נציב שירות מדינה כבר חודשים ארוכים, אבל שתי המועמדות היחידות שהוצגו עד עכשיו באות מסביבת בלפור. המאחד את שתיהן הוא מחסור בכישורים או בניסיון כלשהו הרלוונטיים לתפקיד, שהוא הבכיר ביותר בשירות הציבורי בישראל. ואין פוצה פה ומצפצף.

כל זה קורה כשהכנסת  מעבירה בשקט, מתחת לרדאר, עוד שורת תיקונים שנועדה להגדיל את הנטו של ראש הממשלה. פטרו אותו ממס על שווי הרכב, עכשיו יפטרו אותם ממס על אחזקת המעונות, כולל המעון הפרטי. בקרוב "מס גולגולת" שיושת על משקי בית שמאלניים, למימון סיגרים ושמפניה. ואם צוות התוכנית של גיא פינס מעז, בחוצפה שלא תתואר, לשרבב את שמו של המפיק האגדי ארנון מילצ'ן לסרטון מיוחד לכבוד יום העצמאות ה־70 בקונסוליה, יהיה מישהו שיערוך את השם המשוקץ החוצה. 


נכון, מילצ'ן הוא גדול השגרירים הישראלים בהוליווד אי־פעם, הרבה־הרבה מעל גל גדות אפילו, אבל הי, האיש העז לספר את האמת למשטרה ופגע במשפחת המלוכה. אז אלה שסבורים שמטוס ראש הממשלה שייך להם, מאמינים שגם הקונסוליה בלוס אנג'לס רשומה על שמם בטאבו, ואין מי שיקום ויגיד רגע, הגיע הזמן להחזיר לכאן קצת חוק וסדר.


5. תא"ל בלי אופק 


בשבוע שעבר דווח כאן שהשרה מירי רגב לא עמדה בדרישות הצבא לקבלת דרגת אלוף־משנה. עכשיו אני כבר יכול לקבוע בוודאות שרגב לא עברה מעולם את מבדקי "מרכז ההערכה" הנדרשים לצורך קבלת הדרגה. על פי הפקודות, אין אלוף־משנה בלי מרכז ההערכה. אבל רגב דילגה. מבחינתה, הפקודה הזו הייתה בגדר המלצה בלבד. היא זומנה למבדקים ופשוט לא הגיעה. לכל קצין אחר זה היה עולה בעיכוב קידום, עד השלמת המבדקים. לא לרגב. לה יש כישורים משלימים מסוג אחר לגמרי, שמאפשרים לה לצלוח טרדות מהסוג הזה. ככל הידוע, יש רק שני קצינים בצה"ל שקיבלו אל"ם בלי המבדקים הללו. אחד מהם הוא נגד שקיבל דרגה אישית ולא יקודם לתא"ל. לגיטימי. השנייה זו רגב.


אז מי נתן לה את הדרגה? הניחוש הראשון של כולם יהיה, כמובן, הרמטכ"ל דן חלוץ. טעות. מי שנתן לה את הדרגה ללא המבדקים הוא הרמטכ"ל שאול מופז. אגב, מדובר במבדקים רציניים ביותר. שלושה ימים רצופים. צוות מתוגבר של פסיכולוגים, תת־אלופים בכירים ובעלי מקצוע סורק את כישורי המועמד לעומק. כולל סימולציות, משחקי חברה, כתיבת חזון, מנהיגות, קבלת החלטות. רבים לא צולחים את המבדקים האלה. כדי להגיע לאל"ם צריך לפחות ציון 3 מתוך 5. מי שמקבל 4 יכול בעתיד להמשיך לתא"ל. במקרה רגב, לעולם לא נדע אם היא קיבלה ציון שמאפשר "אופק תא"ל". היא קיבלה את התא"ל בלי האופק. 


השבוע סרקתי לאחור את הקריירה של הגברת רגב. מסע בנפתולי הבירוקרטיה הצה"לית ותככי הלשכות השונות. רק צדיק אחד מצאתי שם. בעצם שניים: הרמטכ"ל בוגי יעלון ודוברת צה"ל בתקופתו, רות ירון. הם קיבלו את רגב מוכנה. חודשים ספורים קודם, על התפר בין מופז, הרמטכ"ל הקודם, ליעלון, הרמטכ"ל הנכנס, העניק מופז בחיפזון את האל"ם לרגב שהפכה לסגנית דובר צה"ל. ואז הגיעו יעלון וירון. לקח לרות ירון שלושה־ארבעה שבועות להבין עם מי יש לה עסק. רגב הייתה סגניתה, אבל חתרה תחתיה מהרגע הראשון. כעבור שבועיים נוספים החליטה ירון להדיח את רגב. 


 

ירון, אשת מקצוע ישרה כפלס ודיסקרטית, מסרבת לדבר על הנסיבות שהובילו אותה להחלטה הקשה הזו. משיחות שקיימה בזמנו עם מקורביה התברר שמדובר בהתנהלות אישית חמורה מאוד, בסחר במידע לצורך קידום אישי ועוד דברים כאלה. אבל אז החל מסע לחצים. רגב הייתה אם צעירה לשלושה ילדים, אלוף משנה טרייה, הדחה מהצבא היא כמעט חסרת תקדים. ירון נשברה. גם הבוס שלה, יעלון, נעתר להפצרות. הוחלט להדיח אותה רק מהתפקיד, לא מהצבא. רגב ניצלה בעור שיניה. זה לפחות אפשר ליעלון להגיד "החזרתי את החבילה במצב שקיבלתי אותה", ולברך ברוך שפטרנו. כיום הוא מתרוצץ בלילות בין חוגי בית והיא מטרילה את המדינה.
 

סודר לה מצנח זהב. עמוס גלעד הועבר באותם ימים ללשכת ראש הממשלה, להכין את ההיערכות למלחמת המפרץ השנייה. רגב הובאה אף היא, כמתאמת תקשורת. גלעד היה פטרונה עוד בתקופתו כדובר צה"ל. אין מיומנת מרגב בחנופה כלפי מעלה ואיומים לכיוון מטה. היא הייתה עמדת התצפית הקדמית של גלעד במסדרונות דו"צ ועכשיו באה איתו ללשכת ראש הממשלה אריאל שרון. "פורום חווה" המפורסם גילה אותה וטיפח אותה. החברים שהמציאו את ההתנתקות ייעדו אותה לגדולות ונצורות. גם היא ייעדה אותם.


6. המדינה שייכת לרגבים


רגב יודעת לעבוד. היא מזהה במהירות הבזק את מקור הסמכות והופכת אותו לשמש העמים. מכרכרת ומפזזת סביבו ללא לאות, מספקת מידע, מחניפה, מבטיחה. פרשן צבאי ותיק אמר לי ששמע לפחות משלושה גנרלים ששמעו מרגב ש"אני אעשה אותך רמטכ"ל". פעמיים זה גם הצליח. בהתחלה, כשמתן וילנאי נחשב לרמטכ"ל הבטוח הבא, היא הייתה עפר לרגליו וחברה טובה של ענת, אשתו. ברגע שזיהתה את המזימה לדלג על וילנאי ולמנות אלוף אלמוני בשם שאול מופז, התייצבה לדגל. באותו רגע הפכה לחברת נפש של אורית מופז, האשה שאיתו. היא גם הכינה אותו להופעה המפתיעה והמהדהדת, בשבתו כסגן רמטכ"ל שאיש לא מכיר במעגל המפורסם של דן שילון. 
 

לימים, גמל לה מופז טובה עם המינוי לאל"ם, ללא מרכז הערכה. נדמה לי שלרמטכ"ל יש פררוגטיבה לדלג על דרישות תקניות לקבלת דרגה. כך או אחרת, מופז היה רמטכ"ל טוב ושר ביטחון טוב, והוא איש טוב עם משפחה צנועה, מלחי הארץ אמיתיים, צנועים וחרוצים ותורמים. כל מה שמשפחת נתניהו, רק להפך. הוא לא השכיל לזהות את מה שאמור היה לצמוח פרא מהקצינה השאפתנית שגידל. חבל.
 

היו כאלה שזיהו. שני עיתונאים בכירים מאוד מהתחום הצבאי נכנסו לרמטכ"ל מופז עוד לפני שהעניק לרגב את הסגן אלוף והזהירו אותו. אתם מגדלים מפלצת, הם אמרו, זו שגיאה קשה לתת לה את הדרגה הזו. מופז שמע והתעלם. לא רק התעלם, הוא גם סיפר לרגב על האזהרה והיא לא דיברה עם השניים תקופה ארוכה. כך או אחרת, את הדרגות שלה קיבלה, בדרך כזו או אחרת. 
 

אחרי האל"ם, שהתקבל ללא עמידה בדרישות הצבא, הגיעו החברים מפורום חווה, הורו למופז להדיח את הרמטכ"ל יעלון ולמנות תחתיו את דן חלוץ. אחד התנאים היה הצנחתה של רגב לתפקיד דוברת צה"ל. חלוץ אמר, אחרי שנים, שלא היה שלם עם המינוי הזה והופעל עליו לחץ, בעיקר מכיוון השר שלו מופז. השורה התחתונה לא משתנה: מי שלא הייתה במרכז הערכה הפכה לפנים של צבא ההגנה לישראל. 
 

איך שנכנסה לתפקיד גייסה שניים מבכירי "פורום חווה" של שרון וההתנתקות למילואים בשירות צה"ל במהלך היציאה מעזה והרס ההתנחלויות. רות ירון, קודמתה, סירבה לעשות את זה. רגב, שרקדה לאורך ורוחב גוש קטיף במהלך העקירה, הייתה אז נערת התפנוקים של לשכת שרון. הם הצילו אותה, הם קידמו וקוממו אותה מעל כולם. היא הייתה על ראש שמחתם. היא כבר דמיינה בעיני רוחה אותה ואת חלוץ כובשים את המדינה בסערה אחרי אריק. הוא ראש ממשלה, היא שרת ביטחון או משהו, השמיים הם הגבול. אחר כך קרה מה שקרה. 
 

היא התהפכה על חלוץ במהירות של "חמקן". בחצי השנה האחרונה שלו בתפקיד הוא לא החליף איתה מילה. כמה שנים אחר כך התנצל בפני רות ירון ועוד כמה אנשים. היא לא התנצלה בפניו מעולם. מבחינתה, הוא היה מקפצה שהתקלקלה. הקפיץ נשבר, אז היא קפצה למקפצה אחרת. ככה פשוט. זו האישה שמכהנת כאן כשרת תרבות וספורט. 


דעות אמיתיות אין לה. חושים פוליטיים חייתיים דווקא יש. המטרה מקדשת את האמצעים. למרבה הצער, המדינה שייכת היום לרגבים, לא לבוגים ולרות ירונים. האנשים הישרים, הנאמנים לתפקיד, העקביים והממלכתיים מוצאים את עצמם נדחקים לשוליים לטובת המתלהמים, הפופוליסטים, אלה שמוכנים לשסות איש באחיו כדי לקבל עוד כותרת ומאמינים, שהמדינה צריכה להודות להם כל בוקר על שהואילו לשרת אותה. וזה עצוב כל כך.


מלשכת השרה רגב נמסר: "לשרה אין עניין להתייחס לגיבוב של רכילות וקשרים. רגב סיימה קריירה צבאית מוצלחת בתפקידים בכירים וסיימה בדרגת תת־אלוף, שאותה קיבלה בזכות ולא בחסד. הרדיפה האישית שלך נגדה לא תשנה את העובדות".


7. וזאת לעדות 


לסיום: מתחת לרדאר הצטברה כאן כמות מסחרית של עדי מדינה שהכזיבו. עדותו של ערן מלכה, קצין המשטרה שהפך עד מדינה נגד עו"ד רונאל פישר, מהווה סיוט מתמשך עבור הפרקליטות. מלכה מסתבך באין ספור סתירות, מבוכות, הגזמות ובדיות. אליו אפשר להוסיף את עד המדינה שנתפס בשקר בפרשת הבר־נוער, מה שגרם למדינה לחזור בה מהאישומים ולשלם פיצויים לחגי פליסיאן. וגם את משה סלע, עד המדינה בפרשת בניזרי, שנזכר עכשיו להודות ששיקר במשפט.


ברקע, סוגיה משפטית מרתקת שעלתה במסגרת הערעור על הרשעתם של נוחי דנקנר ואיתי שטרום בפרשת הרצת מניות אי.די.בי. השניים הורשעו וערערו. במהלך הערעור נחשף ב"גלובס" מידע שלפיו עד המדינה עדי שלג היה במהלך החקירה, העדות והמשפט נרקומן, צרכן סמים פעיל, בלי שהנושא הובא לידיעתם של המעורבים. כל זאת נוסף לעובדה שאחד הפרטים המכריעים שמסר שלג במהלך עדותו הוכח כשקר גס, באמצעות איכון סלולרי. כל המרכיבים האלה הופכים את הסיפור למורכב במיוחד. 


דנקנר ושטרום הורשעו אף על פי שעד המדינה נמצא דובר שקר לפחות פעם אחת. עכשיו מתברר שהוא לא רק שיקר, הוא גם הסתיר מבית המשפט את העובדה שהוא מכור לסמים ומשתמש בסמים בהיקף נרחב, מה שעולה לו הון תועפות.


אין לי סיבה לרצות בטובתו של נוחי דנקנר. תקופתו ב"מעריב" תיזכר לי בעיקר כסיוט אישי ומקצועי. את שטרום אני מכיר היכרות שטחית. יחד עם זאת, נדמה לי שכל מה שקורה לאחרונה בתחום עדי המדינה ראוי לעיון מחודש ואולי גם לחישוב מסלול מחדש. זה לא אומר שהערעור יתקבל וזה לא אומר שאי אפשר יהיה לגייס עדי מדינה. ההפך הוא הנכון: את משפחות הפשע קשה לפצח בלי עדי מדינה וגם במזימות פשע מורכבות עד מדינה עושה את ההבדל. בפרשת "הולילנד" הביא נוכל מדופלם עם רישיון להפללת שורה ארוכה של נאשמים בשוחד. מה שכן צריך לעשות, זה לקבוע מחדש את סולם המינונים והמשקלים שמוענקים לעדויות מהסוג הזה, הסיוע הנדרש להן כדי להביא להפללה וההסתמכות הבלעדית עליהן במקרים מסוימים.

bencaspit5@gmail.com