קשה להבין מדוע צריך חוק כדי להגדיר את המובן מאליו: אסור לצלם חיילי צה"ל בתפקיד בעת לחימתם בצבאות אויב, בארגוני טרור, או בטרוריסטים החברים בארגון הטרוריסטים הבודדים. אסור, כי זה מפריע לתפקידם - שהוא מניעת רצח יהודים או בזיזת רכושם או הצתת שדותיהם או פיצוץ כללי של מדינתם. אין טעם בטענה שבימינו אלה אי־אפשר לאכוף זאת. אפשר גם אפשר לאכוף אם רוצים, אבל זה לא שייך לעובדה שמותר לנו להודיע בקול רם וצלול מה טוב ומה רע. מה מותר ומה אסור בעינינו. מי שעושה את המעשה הרע והאסור צריך לדעת שאם זה מה שהוא החליט לעשות, הוא עלול לשלם מחיר.

צריך לרחם קצת גם על החיילים, ולא רק על הפעילים האורבים ימים ולילות לאיזו תמונה שיכולה לשרת את התעמולה האנטי־ישראלית. ככלל, אין פעילות הגנה של צה"ל שאיננה מוסרית, ולמעשה היה צריך לשדר בשידור ישיר של 24 שעות לכל העולם את פעילות צה"ל, משמר הגבול, המשטרה ושירות בתי הסוהר. זה רק היה מוסיף לנו כבוד.

העניין כולו הוא שלא משדרים שידור ישיר והוגן אלא קטעים מגמתיים. אפשר היה גם לשדר קטעים מגמתיים הפוכים: טיפול של רופא צבאי בילד פלסטיני חולה, ביקור של ישראלי במרפאת שיניים של רופא פלסטיני, חילופי ברכות לעיד אל פיטר או לפסח. מובן ששידור של צילומים כאלה ואלף אלפי דומים להם יזכה לביקורת צעקנית באשמת הצגת תמונה ורודה. הכל מעוות כל כך, שחוק כמו זה שהציע ח"כ רוברט אילטוב מישראל ביתנו יעשה מעט צדק עם המציאות.



ראיתי מצבים שבהם תושבים מקומיים עוינים יודעים בדיוק עד היכן מותר להם למתוח את החבל, ועוברים אותו לצורך צילום מרושע - בהבנה שהם במאים של סצינה. נערה יכולה להתקרב אל חיילים שתפקידם לחסום מעבר ולדחוף את החיילים בכתפיה תוך צווחות שלה ושל הסביבה: "אסור לכם לגעת בבחורה".

ראיתי. באותו זמן לא היה צלם זדוני בסביבה. לו היה, הוא היה בטוח חותך קטע שבו חיילי צה"ל נראים לרגע לא טוב בעיני אדם עוין או תמים, הצופה בצילום מכורסה מרוחקת. חיילי צה"ל ואנחנו, צריכים לפחות לדעת שמישהו בכנסת חוקק חוק שצילומים כאלה אסורים.