גיורא שמי, מכפר עזה, שלח לידידיו את המכתב הבא: "הנושא במירכאות הוא 'דרום אדום', כי בלי מירכאות זהו דרום שחור. אחרי יותר מחודשיים השחור משתלט סביבנו... הריח השרוף הפך לשכיח. שדות, חורשות, אתרי טבע - נעלמים בקצב מטורף מחיינו... אחרי ארבע שנים (מאז צוק איתן) של חוסר מעש, מצאה הממשלה שלי השבוע את הנוסחה הגואלת: שקט תמורת שריפת עוטף עזה. אם זה לא היה שלי, אולי גם אני הייתי צוחק... ביזיון! הייתי חייב לשתף גם אתכם שאינם חיים באזור המוכה הזה, בהרגשתי כתושב העוטף, כציוני, שהיה פעם גאה במדינה שלו... נשמע כועס? אינכם יודעים עד כמה. עדיין בתקווה לימים טובים יותר".



גיורא הוא בן קריית חיים. 60 שנה הוא חי מול רצועת עזה. מלח הארץ, הנותן ביטוי אותנטי לתחושה של אנשי הספר הדרומי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל ויתרה על ריבונותה בספר; היא איבדה את תחושת המחויבות והנחישות של הנהגת המדינה מאז קמה המדינה: להגן על הרכוש, מפעל החיים והחיים של יושבי הספר. זהו המבחן העליון של כל מדינה, זאת מחויבות הכוללת את ההכרה הפשוטה והברורה כי מי שלא מספק ליושבי הספר את ההגנה על שדותיהם, סופו שלא יספק הגנה גם לחייהם, לפחות על פי הבנת שורפי השדות. את זה הבינה הנהגת היישוב כבר במאורעות 1936־1939, כאשר הכנופיות הערביות שרפו את שדות יישובי עמק יזרעאל (אז הספר!), ונפלה ההחלטה האסטרטגית ההיסטורית: "יוצאים מהגדר", עוברים מהגנה סבילה להתקפה. המחדל הנורא של ממשלת ישראל הנוכחית אינו נמדד, לכן, בנזק הפיזי שגורמות השריפות. ליבתו היא בנזק התודעתי האיום שנגרם בתוך המדינה ומחוצה לה, ובבגידה של הממשלה במחויבות לאזרחיה.



שריפה בעוטף עזה - טרור העפיפונים. צילום: טל לב רם
שריפה בעוטף עזה - טרור העפיפונים. צילום: טל לב רם



כאשר אני צופה ורואה את השריפות בשדות היישובים שלנו, בתוככי ארץ המכורה שלנו, אני מתפוצץ. כאשר אני שומע את שר הביטחון שלנו אומר לעם ישראל, בנוסח איראני, כי התגובה שלנו תבוא בזמן ובמקום שנבחר- אני מתבייש; ובכלל, מה זה "טרור עפיפונים"? מי הכניס לתודעה את המושג המטופש הזה, המפחית מחומרת המעשה, הנותן לו דימוי של משהו ילדותי, של משהו שהוא בבחינת שעשוע? "טרור הצתות" זה השם שבו צריכה להשתמש התקשורת והנהגת המדינה.



היכן אנחנו עומדים? במישור האופרטיבי, חמאס נכשל לחלוטין בצעדות השיבה שלו. הוא לא רק נכשל על הגדר, אלא נכשל במאמץ שלו לגייס לאורך זמן הרבה מפגינים ונכשל במאמץ להדליק את יהודה ושומרון. מאידך, הוא זכה להצלחה תעמולתית. ואז, במצב זה באה לו הארה: העפיפונים. גם גורמים נזק, גם מביאים רווח תעמולתי, גם משמרים את מומנטום הצעדות שנכשל, גם ממררים את חיי היהודים ביישובי עוטף עזה, גם יוצרים דילמות לצה"ל וממשלתו. לשון אחרת, השקט שהיה מאז צוק איתן נגמר. אנחנו עומדים בפני מלחמת התשה מצד חמאס. וזאת הדילמה המרכזית העומדת בפני מדינת ישראל: מצד אחד, הממשלה חוששת מהידרדרות והסלמה העלולות לבוא אם תתחיל להרוג את משגרי העפיפונים, או שתנקוט צעדים צבאיים חריפים אחרים. דומה שאינה רוצה בכך, מכיוון שהיא רואה את המגרש הצבאי העיקרי בצפון.



מצד שני, אם החשש מהסלמה יגבר, ניכנס להתשה בדרום, שתלך ותשתכלל, תהיה יותר ויותר מזיקה, עם השלכות תודעתיות ממאירות על היעדר נחישות המדינה להגן על אזרחיה.



בפשטות: הסלמה או התשה?