חבר שאל אותי על מה אני כותבת השבוע. נראה לי שעל הפרישה של ארה״ב ממועצת זכויות האדם של האו״ם, אמרתי. זה מעניין? הוא שאל בדיפלומטיות. רציתי לענות מיד שכן, ועם זאת אין ספק שהשאלה במקומה. יש כיום מישהו שזכויות אדם באמת מעניינות אותו ונמצאות אצלו במקום הראשון בסדר העדיפויות? לא בטוח.

נדמה שמתנהל לא מעט שיח על זכויות אדם, אבל בפועל זה לא ממש כך. כמעט תמיד מדובר בשיח צר שמתייחס לחלקיק מסוים של תמונת מצב, ומאחוריו מסתתרת מטרה אחרת, פוליטית וצינית. לכאורה, זכויות אדם הן חלק אינטגרלי מהפוליטיקה של השמאל, בישראל ובשאר העולם, ולכן מי שמחזיק בדעות של הצד השמאלי יוצא מתוך הנחה שאם הוא מקדם אג׳נדה פוליטית ליברלית, הוא גם מקדם במקביל זכויות אדם. למרבה הצער זה לא נכון.

כדי לקדם זכויות אדם צריך לשאוף שהן יהיו חלק מהאג׳נדה של כל קצות הקשת, ולכן הניסיון לשייך אותן בכוח לצד אחד כחלק ממכלול שברור מראש שאינו מתאים לכולם, פוגע בהן. אם מי שמגדיר את עצמו ימני לכאורה אינו אמור להתעניין בזכויות אדם, כי צריך לאמץ יחד איתן השקפה כוללת שנוגדת את השקפתו, יש לכולנו בעיה. 



קחו לדוגמה את זכויות האדם של הפלסטינים. מתקיים לטובתן מאבק סוער, אבל רק בכל מה שקשור לישראל. לצדו יש התעלמות מוחלטת מהפרה אכזרית ובוטה של זכויות הפלסטינים מצד חמאס ומצד הרשות הפלסטינית. לאף אחד גם לא אכפת מהפרה בוטה של זכויותיהם בארצות ערב. ברגע שמתמקדים רק בהיבט הצר של הזכויות, רק בצד הישראלי, לא באמת מטפלים בזכויות האדם ובאיכות החיים של מישהו, אלא נאבקים בישראל ובכיבוש, וטיעון זכויות האדם הופך לכלי ולא למטרה. הרי אילו זכויות הפלסטינים היו מקודמות כמטרה כוללת שדורשת אחריות לנושא גם מחמאס, מפת״ח וממדינות ערב, גם ימנים היו יכולים להתחבר למטרה וכולם היו מרוויחים. 

בתוך העיוות הפוליטי הזה, ודווקא בשבוע שבו עלתה ארה״ב לכותרות בקשר להפרדת ילדים מהוריהם, אי אפשר שלא להעריך את מה שעושה שגרירת ארה״ב באו״ם, ניקי היילי. נכון שמארה״ב מצופה להוביל את הפעילות לקידום זכויות האדם מכל היבט ולתת דוגמה. אבל כבר שנים רבות שכל ממשל אמריקאי, רפובליקני ודמוקרטי, יודע שמועצת זכויות האדם של האו״ם היא פארסה אחת גדולה. עד היום, מתוך העדפה לקדם אג׳נדות אחרות, החליטו כולם בכל זאת לשתף עם זה פעולה. לכן הפרישה של ארה״ב ממועצת זכויות האדם היא דרמטית, חיובית וחשובה. מישהו היה חייב לחולל שינוי. 

לא ייתכן שמרבית החברות במועצה בעלת השם המכובס עד אימה הן מדינות לא חופשיות שמתעמרות באזרחיהן דרך קבע, ויושבות במועצה רק כדי שלא יחקרו אותן. יצא שמי שפועל כדי לשנות את המצב סוף סוף הוא דווקא ממשל טראמפ. 

לפני שנה הציבה היילי תנאי: או שתיערך רפורמה, או שארה״ב פורשת. לאחר שנה - שבה סירבו לבחון את זכויות האדם בוונצואלה כי היא חברה במועצה, נכנעו לסין ולרוסיה ובחרו בקונגו כחברה חדשה כדי שתגן על עצמה מפני חקירות בעניין קברי אחים - היילי התייאשה. בשנה האחרונה קיבלה המועצה חמש החלטות נגד ישראל, יותר ממספר ההחלטות שהתקבלו גם יחד לגבי קוריאה הצפונית, סוריה ואיראן. ברור לגמרי שכרגע המועצה פועלת בעיקר נגד זכויות אדם בעולם ומהווה ביוב פוליטי. יותר מזה: מי שתומך בהחלטות המוגזמות נגד ישראל, לכאורה לטובת זכויות הפלסטינים, למעשה תומך בהמשך ההפרה הבוטה בהרבה של זכויות אדם במדינות המתחבאות בתוך המועצה הרקובה, ומסיטות את האש מעצמן לעבר  ישראל. זה פשוט לא מוסרי.

בעולם שבו זכויות אדם מזוהות רק עם השמאל, כביכול לימין אין עניין לקדם אותן. גם אצלנו מתקיים העיוות הזה. ההתייחסות של הימין הישראלי לזכויות אדם היא תמיד מתגוננת, כשהשמאל טוען שהממשלה מפרה אותן. אף פעם לא שומעים איש ימין מתייחס באופן יזום וחיובי לצורך שלנו כמדינה יהודית לקדם באיזה אופן שהוא זכויות אדם. האם מחויב המציאות שההתייחסות הימנית לנושא היא תמיד מתגוננת ונגטיבית?

ישראל הגיבה כך גם על הצעד של היילי, מחאה כפיים בנימוס והמשיכה בשלה מתוך אינטרס צר. מדוע הנרטיב של ישראל מסתכם ב״תפסיקו להתנכל לנו״? זה נרטיב פסיבי, לא אקטיבי. ישראל לעולם אינה יוזמת דרך חדשה וכוללת להתמודד עם בעיית זכויות האדם, לא רק אצלנו, אלא בכל העולם. היא רק מתלוננת שמאשימים אותה באופן לא פרופורציונלי. התלונה אומנם צודקת לגמרי, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להגיב ככה. בתור הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון כדאי שנקדם הומניות כדרך חיים, ולא רק נתגונן בטענה שאנחנו הומניים. צריך להוציא את נושא זכויות האדם ממחנה השמאל ולהטמיע אותו במיינסטרים, ללא שיוך פוליטי.

עצוב שכל עוד מקדמים זכויות אדם מתוך מטרה לקדם מחנה פוליטי, ולא מתוך מטרה לקדם ערך חשוב, המשמעות היא שלא באמת מקדמים אותן. כדי לקדמן נדרשות פרופורציות, מידתיות, סדרי עדיפויות ויושרה, כי בעולם שבו זכויות אדם משמשות ככלי לקידום פוליטיקה כוללת של השמאל, וזוכות רק להתייחסות מתגוננת ולא אקטיבית מהצד הימני, הן באמת הופכות לנושא לא מעניין. ״נמשיך לקדם זכויות אדם, אבל מחוץ למועצה״, אמרה היילי. נקווה שזה נכון.

סערת הגננות

הפרסומים האחרונים על התעללות בפעוטות במעונות נוגעים לסיוט של כל הורה. עצם המחשבה מבעיתה, ואנחנו מיד דורשים פיקוח, ובצדק. אבל לצד פיקוח תובעני יותר בשוק הפרוץ הזה, אין תחליף לפיקוח של ההורים. 

באופן כללי יש לחלקנו נטייה לסמוך יותר מדי על המערכת. אומנם המערכת צריכה לספק מענה הולם, בין שמדובר בגן ילדים ובין שמדובר בטיפול רפואי, אבל אי אפשר להעביר את האחריות כולה למערכת. גם המערכת הטובה ביותר אינה מושלמת. תמיד יש מקרים חריגים. תפקיד המערכת הוא להילחם בהם ולפעול לצמצם אותם, אבל אין לצפות ממנה לאפס טעויות. 

כפי שאין לסמוך בעיניים עצומות על בית החולים שיעשה אפס טעויות, ואם קרוב משפחה מתאשפז חלילה, רצוי שיהיה איתו מישהו שיבדוק שהטיפול מתבצע כמו שצריך, כך הורים חייבים להפעיל שיקול דעת לגבי המקום שבו הם מפקידים את ילדיהם. זה קשה, כי כשיש ילדים קטנים החיים נהיים עמוסים בין עבודה בחוץ לעבודה כשחוזרים הביתה, וכשבוחרים גן רוצים להפקיד שם את הילד ולמשך כמה שעות להתרכז בדברים אחרים. עם זאת, הורים חייבים להיות מודעים יותר, לפקוח עין, לבדוק את הגן ואת הגננת ואת הסייעות, לבקש לראות אישורים ולהיות בקשר עם הורים אחרים. 

כל עוד העולם אינו מושלם, זה חלק ממטלות ההורות.

tguvot@maariv.co.il