חבר ירדני התקשר בהתרגשות וסיפר כי בביקורו של בנימין נתניהו השבוע בעמאן, חיכה לו בארמון המלכותי גם יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד. נו, טוב. נכונה או לא, הידיעה הזו אינה דרמטית כמו שהיא נשמעת. ישראל וסעודיה במגעים ישירים, בין שבחסות המלך הירדני ובין שבלעדיה. הרחק מאור הזרקורים מתנהלת מציאות תוססת של פגישות ושיחות, ועוד רגע היא תהפוך לשגרה, אף אם האחרונים לדעת עליה, כתמיד, הם אזרחי ישראל וסעודיה.
נתניהו יצא לעבדאללה השני, בפעם הראשונה בגלוי אחרי ארבע שנים, לבקשת שליחו של טראמפ, ג'ייסון גרינבלט. האמריקאים החלו באחרונה ללחוץ על פתרון לבעיה ההומניטרית בעזה. הם חוששים מפני קריסתה, וגם מחפשים לעצמם הישג באזור. בכך הצליחו לרתום את נתניהו. ראש ממשלת ישראל מקדיש רבות בימים אלה לבחינת המצב ברצועה. בסוגיה הזו הוא עקף משמאל אפילו את שר הביטחון שלו, אביגדור ליברמן. ליברמן טוען כי אף פתרון הומניטרי לא ימחק את כוונות הטרור של חמאס. הקו שלו מנוגד לא רק לעמדת נתניהו, אלא גם לתפיסת הקצינים, שלפיה הקלה הומניטרית תפחית את הקיצוניות.
השליח האמריקאי עובד כמו ששליח אמריקאי צריך לעבוד. בשיטתיות ובלחץ פיזי מתון. לאט ובבטחה הוא גייס את המצרים, את ישראל, את איחוד האמירויות ואת הירדנים, ולכל אלה צירף את האיחוד האירופי. אחרי שעשה כן, הניח בפניהם מעין תוכנית מרשל לשיקום הרצועה.
צריך לקרות הרבה כדי שהתוכנית הזו, שמונחת כעת על השולחן, לא תשוב לאחור, אל הנייר. מפעלי חרושת בסיני עבור העזתים זה יפה. וגם נמל ימי ופתיחה נדיבה של מעברי הגבול למצרים ולישראל. אבל השאלות הגדולות מנקרות. נגיד שהמדינות התורמות אכן יבטיחו את התמיכה הכספית (הלחץ האמריקאי כבד), מי אמר שאכן יעבירו את המיליארדים? הרי הניסיון מלמד שאינן עושות זאת. ומה עם הכלה? ובכן, הנהגת חמאס משתוקקת להיות חלק מהתהליך, אבל הקברניטים מסרבים לה. החשש הוא כי שיתופם בשיקום הרצועה יבטא הכרה בתנועה ובזכותה להיות הריבון. מצד שני, אם לא ישותפו, הם עלולים לחבל בתוכנית. את הרשות, לעומת זאת, גרינבלט רוצה בפנים, אבל אבו מאזן מסרב. הוא אינו מאמין שאפשר לעשות עסקים עם חמאס, ואם תשאלוהו, הוא ימליץ לחנוק אותם כלכלית וצבאית עד שזעקתם תגיע לשמיים.
מאמציו הכנים של השליח האמריקאי מסתירים אמת בלתי נעימה. תוכנית השלום הגדולה, שאותה הבטיח טראמפ לצדדים סמוך לכניסתו לבית הלבן, נוטה לקרוס עוד בטרם נולדה. זה שנה וחצי שצוות גרינבלט עמל עליה, תוכנית שעיקרה מדינה פלסטינית מינוס. נסיגה ישראלית משטחי 67', למעט שלושת גושי ההתנחלות (אריאל, גוש עציון ומעלה אדומים), ובירה שאיננה ירושלים.
אבו מאזן, בסדרה של פרובוקציות מתוכננות, חיבל בתוכנית, ולכן הצגתה נדחית ונדחית, ואולי תתרוקן מכדאיותה. אחרי ההכרזה של טראמפ על ירושלים כבירת ישראל והעברת שלט השגרירות אליה, הכריז ראש הרשות על טראמפ כעל מתווך עוין. בפעם הראשונה מאז ועידת מדריד ב־1991, שפתחה את תהליך אוסלו, פיטרה ההנהגה הפלסטינית את האמריקאים מתפקידם הבלעדי כנותני חסות לשיחות. באקלים כזה, שבו אחד הצדדים אינו מקבל את סמכותו, לא יכול טראמפ לבוא לצדדים ולומר: זו התוכנית שלי, התחילו לדבר. חיפשו מוצא, ומצאו בעיה סבוכה פחות. כך הגיעו לעזה.
על נהרות בבל
סרטון שצולם באחרונה בבגדד מופץ ברשת בצורה ויראלית. בסרטון נראה קטע של החידקל, רדוד כפי שלא נראה מעודו. כל כך רדוד, עד כי עוברי אורח חוצים אותו ברגליהם מגדה אחת לשנייה, היכן שעד לפני כמה שנים זרמו בו מים שוצפים. שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון, נכתב בתהילים קל"ז. מזל גדול שציון קראה לנו לבוא. אומנם גם היא מתייבשת, ולכן התבקשנו לקצר דקתיים במקלחת, אבל איפה היא ואיה בבל.
החידקל ותאומו הפרת נובעים מתוך אדמת טורקיה, ממשיכים לסוריה, וזורמים לאורך יותר מאלף קילומטרים בשטח עיראק. אבל בעוד הטורקים נהנים משפע של אגמים, נהרות, מי גשמים ושלג, ומוקפים ימים, עבור העיראקים, שני הנהרות הם מקור חיים עיקרי. וטורקיה, כמו טורקיה, מתעקשת לראות רק את צרכיה. קברניטיה הקטינו באחרונה כמעט במחצית את הזרמת המים בחידקל בשל עבודות שיקום והרחבה של אחד הסכרים על התוואי.
זו אינה הצרה היחידה שפקדה את שני הנהרות בשנים האחרונות, שבעקבותיה הידלדלו מימיהם. לתיאבון הטורקי קדמו כמה שנים שחונות של גשם, נוסף על התרחבות האוכלוסייה העיראקית ועליית הדרישה למי שתייה. בבגדד מדברים בימים אלה במושגים של אסון, מטיחים בטורקים האשמות על הפרת החוק הבינלאומי, ומאיצים בהם לפתוח בשיחות לחלוקת המכסות בחידקל.
שני הנהרות אינם מספקים רק מי שתייה, אלא הם מקור עיקרי להשקיית שדות חקלאיים, המעניקים למיליוני עיראקים את מזונם. השקיה שהיא, כשלעצמה, מתנהלת בשיטות ישנות ובזבזניות. ממשלת עיראק כבר הורתה לחקלאים, בצעד חירום, לצמצם את שטחי האורז, הצורכים כמות גדולה יחסית של מים. אבל המשבר חושף את בגדד במערומיה. מתברר כי מעולם לא הסדירה עיראק כראוי את חלוקת המים לאורך הנהרות עם סוריה וטורקיה.
הטורקים לא ממהרים להיענות לקריאות מעיראק, ובינתיים קורים דברים רעים. חקלאים לאורך הנהרות שואבים יותר מים מכפי המותר, שמא ייחסר, ומייבשים את השדות במורד התוואי. באזורים מסוימים כבר החל תהליך של מדבור.
המשבר הזה הוא הרבה יותר ממחסור במים. הוא יוצר בעיות אקולוגיות, מסכן חיי אוכלוסיות, חושף את עיראק בחולשתה מול שכנותיה. הוא מבליט את הבעיה הנושנה, כי אין לה מוצא לים, פרט לשט אל־ערב, הגולש למפרץ. נוסף על כך, הוא מזכיר למדינות ערב כמה אמיתות משותפות. למשל, את יכולתן הדלה להקים מפעל פשוט יחסית כמו מתקן התפלה. את הגורל, שחילק באופן בלתי צודק את המים בינן לבין השכנים הלא־ערבים. איראן, טורקיה, אתיופיה ואפילו הכורדים של עיראק קיבלו את שפע המים ומקורות השליטה, והם, הערבים, נותרו עם היובש והתפילות לגשם. בעולם שבו קצב הילודה מהיר (מצרים כבר חצתה את מאה מיליון הנפשות), הופכים הערבים בני ערובה בידי אחרים למשאב חיוני. על הסכסוכים הצבאיים בין הערבים לבין עצמם ועל השיטה הפוליטית הישנה והמקפחת, יש להוסיף כעת חולשה נוספת.
אין זו הפעם הראשונה שבה מתעללת אנקרה בבגדד ללא רחם. הטורקים הקימו 22 סכרים לאורך שני הנהרות, וכל אחד מהם הפך להיות סכין בלב העיראקים. ב־1990 השלימה טורקיה שלב נוסף בהקמת סכר אטאטורק, וכדי לנקז אליו את מי הפרת, חסמה את תוואי הנהר למשך שלושה חודשים. אפילו סדאם הגאוותן לא יכול היה לעשות דבר. טורקיה היא מעצמה אזורית, חברה בנאט"ו. הסיפור חוזר על עצמו בימים אלה בחידקל. לצורך שיקום ושיפור סכר אליסוּ, שנבנה על תוואי הנהר, שואבים הטורקים כמחצית ממימיו. ואחריהם המבול.
פומבית, ממעטת אנקרה להתבטא במשבר העיראקי. ביום ראשון יתקיימו שם בחירות, והתקשורת הטורקית (שעברה תהליך השתלטות מבטיח על ידי ארדואן ואנשיו) מרבה לעסוק בהן ונוטה לזנוח את עוולות ממשלתה כלפי מדינה שכנה. יש לטורקים טענת הגנה. מי החידקל, למשל, נובעים ב־90% מאדמתם. למרות זאת, מצופה מארדואן שיחתור לפתרון המשבר עם עיראק. הוא, מנהיג ההמונים, המיטיב עם הערבים, לא ירצה האשמות נגדו כי ייבש אוכלוסייה תמימה. ואחרי הכל, טורקיה יכולה לחיות היטב גם בלי מי הנהרות שחסכה משכנותיה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל