חוט אחד מקשר בין האירועים שהתרחשו השבוע: עפיפוני התבערה מעזה והמתיחות ברצועה, התמונות המטלטלות של הילדים בכלובי המעצר בגבול ארה"ב־מקסיקו, הגועים בבכי אחרי שהופרדו מאבא ואמא; מעצרו המפתיע של השר לשעבר גונן שגב; ופסיקת בית המשפט בעניין העינויים שעברו הנערים החשודים ברצח בכפר דומא. החוט הזה הוא גבולות הכוח.
כמו בעלילה מתוחכמת במיוחד במחזה, גם אצלנו כל שחקן מגלה כמה כוח יש לו ובוחן את הגבולות של השימוש בכוח הזה. נתחיל בגוף החזק ביותר: נשיא ארה"ב. הרי זה לא רק אדם - זה מוסד, זה סמל, זה תפקיד. גם אם הוא מיליארדר מוחצן, עם פה גדול והיסטוריית ריאליטי או עובד סוציאלי חסר הבנה בענייני ביטחון, הנשיא האמריקאי נושא בתפקיד מפקד הכוחות המזוינים של ארה"ב, ובכך הוא הופך לאיש החזק בעולם.
זה לא אומר שהוא יכול לעשות הכל, אם כי דונלד טראמפ בהחלט מאתגר את הקביעה הזאת ובוחן את גבולות המשרה. בתפקיד הזה חובתו - ובוודאי זכותו - לשמור על גבולות ארצו, להנהיג מדיניות הגירה ברורה ולקיים את הבטחת הבחירות שלו: למנוע ממהגרים לא חוקיים להיקלט. יש לזה מחיר מוסרי, ציבורי, פוליטי ובינלאומי, כי בסופו של דבר מדובר באנשים.
ההחלטה להפריד בין בני משפחה הייתה טעות. טראמפ התעקש, מלניה יצאה נגדו, והוא דבק בעמדתו. לרגע אחד הוא נהנה מהרושם של מנהיג חזק ששום דבר לא מזיז אותו. הוא החליט וזהו. אבל רק לרגע אחד. התמונות היו מטלטלות, ההשוואה לאושוויץ כיכבה בחדשות, והדמעות של מנחת הטלוויזיה רייצ'ל מאדו נגעו בלבבות. טראמפ גילה את הגבול. הגבול שבין מנהיג חזק למנהיג עקשן וטיפש שמזיק לעצמו. הגילוי הוביל אותו להפוך את ההחלטה. זה לא הופך אותו לחלש אלא לפוליטיקאי נבון.
ויש עוד כלל שחל על ענייני גבול הכוח ומגבלות הכוח: ככל שאתה רחוק מהעניין אתה יכול להיות כוחני יותר. טראמפ כמועמד היה יכול לזעוק "לשים אותם בכלובים ולשלוח את כל האומברס האלה חזרה לחור המקסיקני שממנו באו". הקהל היה מריע, התמיכה הייתה אדירה. אבל טראמפ הוא כבר לא רק מועמד. הוא הנשיא.
זה בדיוק מה שקורה בעניין טרור העפיפונים, אבל כאן יש טוויסט מפתיע. ככל שאתה רחוק מהאירוע אתה מרשה לעצמך להציע רעיונות כוחניים ומופרכים יותר. עוד לא שמעתי אף אחד מתושבי הנגב המערבי והיישובים מסביב לעזה, כולל שדרות, שקורא לממשלה לשרוף את עזה. אולי אלי מויאל, אבל הוא בעיקר מאוכזב מהליכוד ומבנימין נתניהו.
האחריות נעצרת כאן
לזכותו של נפתלי בנט ייאמר שהוא נסע לישון לילה בכפר עזה. כמו בזמן צוק איתן גם עכשיו בנט הוא הסמן הימני, מוביל הקו שקורא לתקוף, לירות, לסכל וליירט. לירות בכל מפריח, הוא הסביר לפני ואחרי הקבינט. בתוכנית שלי ברשת התארח השר יואב גלנט, מי שהיה מפקד פיקוד הדרום והוביל עימות אחד או שניים. גלנט, שר כוחני שלא בוחל בהפעלת לחצים, הסביר למה הקריאות של בנט פשטניות ומזיקות. הוא טען שירי בילד בן 8 שמפריח עפיפון תמורת סוכרייה או 5 שקלים זה אולי צודק, אבל לא חכם.
למחרת התארח באולפן בנט, שלא היסס לענות לגלנט. "ילד בן 8 שמשגר עפיפון הוא מחבל. אם היית רואה ילד בן 8 שיורה עליך ברחוב, לא היית יורה בו בחזרה?", שאל אותי. זו שאלה טובה. "אם הייתי רואה ילד בן 8 מצית מכונית ברחוב, שזה דבר חמור, לא הייתי יורה בו", עניתי. כי זו בדיוק השאלה: האם כל משגר עפיפון אחראי לרצח שעוד לא קרה, לפגיעה שעוד לא התרחשה? בנט שתק רגע. "תירה בעשרות ילדים?", שאלתי. "כן", הוא השיב בלי למצמץ. "אחרי שנירה בראשונים השאר יפסיקו". אני לא בטוח.
העימות בין גלנט לבנט נמשך גם מחוץ לאולפן. "חוסר ניסיון בהפעלת כוח מביא לשיכרון כוח", אמר שר הבינוי והשיכון. "זו שגיאה חמורה ביותר לירות על ילד בן 8, בוודאי בצורה מכוונת". בנט השיב על טענות בציוץ בחשבון הטוויטר שלו: "המחבלים היורים אינם בני 8. זו תעמולה שקרית שאויבינו מפיצים. מי שיורה על משפחתך, על בני עמך ומשלח בלוני נפץ ותבערה, אתה יורה עליו. זה כל כך ברור, שאני מתקשה להאמין שצריך לנמק. הבלגה מובילה להסלמה". בציוץ נוסף כתב: "הבא להורגך, השכם להורגו".
תזכורת קטנה: בנט רצה להיות שר הביטחון וגם קיבל הבטחה מנתניהו. הבטחות מנתניהו הן כמו קסאם. עושים הרבה רעש אבל בדרך כלל לא פוגעים. מאז בנט מייעץ לשרי הביטחון. הוא עקבי, יסודי וחד. האירוניה היא ששר הביטחון הוא אביגדור ליברמן. אין הצהרה או התרברבות שליברמן פסח עליה לפני שנכנס לקריה. בנט הוא חנה בבלי לעומתו.
בקומה ה־14 גילה ליברמן את השלט היפה ששם לינדון ג'ונסון על השולחן שלו ובו כתוב: האחריות נעצרת כאן. ומאז שנכנס לתפקיד איסמאעיל הניה וגם יחיא סינואר עדיין בחיים, והצעות בנט נתפסות כפרובוקציה פוליטית זולה. כי גבולות הכוח נוגעים בליברמן ופחות בבנט.
זה גם מה שקרה עם שירות הביטחון הכללי. השב"כ זכה להערכה עצומה ולכבוד על חשיפת המרגל האיראני הבכיר ביותר אי־פעם: השר לשעבר גונן שגב. הוא נעצר לפני כמעט חודש, הוסתר, הובא בתחפושת לבית משפט, הוגש נגדו כתב אישום שפרטיו חסויים והוא נכלא. שתי שניות אחר כך השב"כ חטף ביקורת משופטת שפסלה עדויות שנגבו מחשודים ברצח בדומא באמצעים מיוחדים, כלומר בעינויים או בהפעלת כוח.
אותו שירות ביטחון שאנחנו מתפעלים, בצדק, מיכולתו לעצור פיגועים ולחשוף התארגנויות, מצא את עצמו חסר אונים מול שני פרחחים חובשי כיפות ומגודלי פאות שהחליטו מראש לשתוק. הדרג המדיני לחץ לקבל תוצאות, ובשב"כ ביקשו וקיבלו אישור לתת סטירות, להחטיף מכות ולבצע קשירות ועוד כמה עניינים. החשודים הודו והעדות נפסלה בחלקה. השב"כ גילה את גבולות הכוח מזמן. הוא מלטף אותם משני הצדדים. יש לו מכבסה מיוחדת למילים. אין עינויים, רק "אמצעים מיוחדים", אין פצצה מתקתקת אלא "חקירת צורך". ובכלל, גבולות ההפעלה שלו קשורים לזהות הנחקרים.
היה מאתגר לשמוע השבוע את גיבורי הימין הקיצוני בראשות איתמר בן גביר מגינים בלהט על זכויות האדם ויוצאים נגד עינויים שאותם הפעילו ואולי עדיין מפעילים בעיקר נגד מחבלים ערבים.
בכל מקום שבו יש גבול ברור, דרוש פחות כוח כדי לשמור עליו. בכל מקום שבו הגבול מטושטש או שהוא לא קיים, או שהוא פרוץ או נתון לוויכוח, הפעלת הכוח נחוצה ונדרשת יותר. בכל מקום כזה הגבול עובר להיות גבול השימוש בכוח. כי אפשר לשרוף את כל עזה, לענות כל נחקר ולכלוא כל ילד בכלוב, אבל התוצאה לא בהכרח תביא ליעד הנחשק. אולי אפילו להפך.