תודו שאחרי שבוע בבית מול הטלוויזיה, כשברקע דשא רוסי ירקרק וכשהמזגן הנאמן נותן בראש עד לקיפאון האצבעות, האפשרות שהמונדיאל יימשך לנצח נראית כמו הפתרון הכי שפוי שהחיים יכולים להציע. 

אחד היתרונות המופלאים שיש כאשר כמעט בכל רגע נתון קיים משחק שחורץ גורלות, הוא שלרגע לכולנו יש מטרה אמיתית ומשמחת, שממלאת את הווייתנו: לראות כדורגל עד הפנדל האחרון. החודש בטלנים גמורים הופכים לאנשים ממוקדי ייעוד, גדול הסטלנים מתמלא מחויבויות, ונהגי המוניות, שבימי החול רק מחפשים מוח לקדוח בו, מביאים את האזרחים בזריזות למעונם, בלי שאלות על פוליטיקה ותלונות על ממשל, כשברקע אפשר לשמוע את המחשבות המהדהדות בראשם: "מה פתאום להפסיד את ברזיל-שווייץ? חס ושלום. ואיך לא נראה את גרמניה? וערב הסעודית, איראן, ניגריה, פרו וקרואטיה?". 

הבריחה המהירה והעקבית לכיוון המסך, מה שלא עולה על הדעת במהלך השנה, היא בזמנים הללו הפעולה הטבעית ביותר לאדם. אפילו במקומות העבודה הנוקשים ביותר הבוס יביט בעיניו של מועסקו בשיאה של הדודא לכדור הלבן ויאמר לו ללא מועקה וחשש מפגיעה בפריון: "צא לביתך, חביבי. מהר. שלא ייעלם מעיניך אופסייד אחד. יש דברים חשובים בחיים מהשגרה השוחקת". 



ברגע שהאישור ניתן, אנחנו מזנקים לעבר המרקע כברדלסים רעבתניים. כי אם נחמיץ בעיטה, שער דרדל'ה או שריקה אבודה, יהיה לנו ריק בלב וצער נצחי שלעולם, אבל לעולם, לא נוכל לכפר עליו. וכי איזה מין בני אנוש נהיה אם לא נוכל לספר לנכד על השלושער מרגלי רונאלדו ועל שיער המקרוני שהפך לבלורית מרשימה שצומחת מפדחת ניימאר הברזילאי? 

***

המונדיאל לא רק לוכד את שעות הפנאי וגורם לכיף שלא ייאמן, אלא גם ממלא אותי בחיות פראית ובהתאם התיאבון האישי שובר שיאים. מרוב לחץ והזדהות עם הנעשה במגרש גופי צורך אנרגיה כראשון השחקנים. נגיחה רודפת בייגל, בעיטה גוררת במבה, גליץ' דורש קבב, ואחריהם מגיעים פרי, סלט ירקות ואז סנדוויץ' טונה. בסיום החימום, כשהנבחרות עולות לפתיחת המשחק, נפתח התיאבון לצ'יטוס, אבטיח, סלט ביצים, שיק חלבון לשרירים וגם קפה קטן. וחוזר חלילה. 

למרבה הצער בזמן שאני חוגג, היא יושבת על הספה מולי בייאוש וזועקת: "זה משעמם, כמה זה משעמם!". ולא משנה כמה אסביר, אלהיב ואבאר, זה לא מעניין אותה. הבושה הגדולה מגיעה כשבשיאן של הדרמות הגדולות על המגרש היא נופלת לשינה עמוקה, ושום קריאה נלהבת ומתפעלת לא מעוררת אותה. 

לצד הכיף והחגיגיות היו פדיחות. שנים אכלנו לוקשים מרשות השידור: פרשנים הונחתו עלינו בגלל מזימות פוליטיות, ופשלות ייחודיות שיוצרו אך ורק ברוממה ליוו כמעט כל אליפות. והנה, אחרי שסגרו את הערוץ הראשון והכריזו על שינוי מהפכני, קיבלנו מנה מהתאגיד. 

למי שלא היה בפלנטה בשבוע החולף, הנה תקציר: המשחקים הראשונים שודרו מזווית עקומה ומרוחקת. תחילה הייתי סבור שעיני עשו את שלהן אחרי 43 שנה, ואלפי דקות צפייה במשחקי ליגת־העל הכבידו עליהן עד לרמת החיסול. הרהור נוסף הביא אותי למסקנה שאולי השפעת ניתוח הלייזר שעברתי לפני 20 שנה התפוגגה והגיע הזמן לחזור להיות קסוקר. אבל אז, הודות למבול הדיווחים והתלונות ברשתות החברתיות, הבינותי שאיני היחיד שמקשיב לקולו של השדר ובשל ראות לקויה מנסה לפענח על פי דבריו היכן נמצא הכדור. החברים בתאגיד הסבירו שזה לא הם אלא הספק הבינלאומי והתקלה חלה בעקבות ענייני ה־4K. על כך רק אומר: פדיחה. 

ובכלל מהו סיפור ה־4K? זה קיים או מדובר בפיקציה? עד היום מעולם לא פגשתי אדם שראה משחק ב־4K. אתם מכירים אחד כזה? בכל מקרה, נדמה לי שהגענו לשלב שבו צריך להגיד חאלס לטכנולוגיה. די. רואים מספיק טוב ב־HD. אין צורך בהגדלה ובחידוד נוסף. הרוק הניגר מפיו של שחקן בריטי ואגלי הזיעה שנחים על קצה אפו של שחקן ג' מנבחרת קולומביה הם כבר יותר מדי. אפילו עבור אדם חטטן כמוני. ואשלב כאן גם בקשה אישית. רחמו עלי, עלינו, אנשי הטלוויזיה. כל חידוש טכנולוגי של טייקון שרוצה לעשות עוד בוחטה ממכירת מוצר מיותר מכניס את כולנו לטירוף של איפור, הזרקות וניתוחים, כדי שלא יראו את הקמט והצלקת שמבצבצת. קצת אנושיות, חברים.

המופלאים מכל בעיני בשבועות הללו הם, באופן מפתיע, לא השחקנים אלא השדרים. רק השם יודע איך הם זוכרים אלפי שמות, מלהטטים במילים, שולטים בהטעמות ומצליחים להעביר לנו את המשחק בלי להתבלבל.

פעם נבחנתי לתפקיד שדר. עשיתי אודישן של ממש ומה אומר, נכשלתי באופן חרוץ. ניסיתי לשלב בין סגנונותיהם של יורם ארבל ורמי ויץ ונשמעתי כמו אידיוט גמור. היה לי קשה לעקוב אחרי כל הפרצופים הזרים ובמקביל לזכור סיפורי בובע מייסס על כל אחד מהם, כשם שהמקצוענים עושים. בשלב מסוים של הבחינה הבנתי שאני מעדיף לשמוע את הסיפור על השחקן שעבר שלוש קבוצות, נפצע, בגד באשתו וכעת הוא מלך השערים של הליגה הטורקית, מאשר לספר אותו. ועכשיו, סלחו לי, חייב לרוץ. יש ניגריה-איסלנד, וגם את זה אני לא מפסיד בחיים.