אחרי שהעשן יתפוגג מעל סבב האלימות הבא, ייאלץ ראש הממשלה לצאת שוב לסיבוב מיוזע בין מערכות התקשורת (בתקווה שעוד יישארו כאלה), לחשוף (שוב) פרוטוקולים סודיים ו"להוכיח" שהתריע וידע והכין ותכנן אבל זה לא יחזיק מים. כי האמת פשוטה: הכתובת נמצאת על הקיר, נתניהו וליברמן מביטים בה בעניין וממשיכים הלאה. אלה הן מגבלות הכוח, במלוא עוצמתן. כי בסופו של הסיבוב הבא, כשנסיים לקבור 80 חיילים ואולי גם לא מעט אזרחים, יתברר לנו שהגענו בדיוק לאותו מקום שבו היינו קודם. ואם נמציא טיל מתוחכם שמשוגר מצוללת, מתביית על חוט העפיפון וגוזר אותו במספריים גרעיניים, ונפתח קרני לייזר אולטרה־גריאטריות, שמצליחות לרוקן את ההליום מבלוני התבערה ללא מגע יד אדם, הם ישגרו אלינו יונים ממולאות צנוברים וחומר נפץ, או חפרפרות מאולפות שיודעות להרעיל את שדות החקלאים, או משהו. בצד אחד ייאוש, בצד שני קשקוש.
אבל עמוק בפנים, כשאף אחד לא שומע, אלה שחוששים יותר מכל מהפלת חמאס הם אותם גיבורי־על וגאוני הדור, כלומר אותו נתניהו ואותו ליברמן ואותו נפתלי, שיודעים שאסור ששערה משערות ראשה של תנועת חמאס תיפול, כי זה עוד עלול לחדש את סכנת השלום, או לפחות ההיפרדות מהפלסטינים.
כל אלה, בינתיים, ספקולציות, השערות, הערכות וניחושים מלומדים. בסופו של דבר, אין לקנא בנתניהו. איזה יום היה לו בחמישי האחרון. בבוקר סטירה מהסוכנות היהודית, בצהריים כתב אישום נגד הרעיה, עד הערב הוא יעדיף לקשור לעצמו בלון הליום ולעוף לאנשהו. כדי לעמוד במה שהאיש הזה עומד, צריך להיות עשוי מבטון.
התרעות פיקוד העורף