הנה זה הגיע. הקושי הזה להרגיש שאני חי, שיש משהו בחיי שהוא מעבר להתנהלות שוטפת חסרת משמעות אמיתית, שהקיום שלי הוא מעבר לניסיון לא מוצלח לנצח את רשימת המשימות היומיות השמורה באפליקציה. אם מישהו ניגש אלי ושואל מי אני, מיד אשלוף את הנייד ואקריא לו את רשימת המשימות: לדבר עם רואת החשבון על ביטוח לאומי ולקבוע את גובה התשלום החודשי על פי צפי הכנסה שנתי חדש; לקבוע תור לנוירולוג; להתקשר למוקד השירות של איי־רובוט רומבה ולברר מדוע הוא לא נטען; לקנות דבק דו־צדדי בשביל להדביק את העינית של המובילאיי שנפלה; לשלוח חוזה של הסדרה לארגון תל״י ולהסדיר את נושא הזכויות; לדבר עם מוקד השירות של תמי 4 ולהגיד שהפילטר החדש לא הגיע; לחדש ביטוח רכב; לעשות הוראת קבע לכביש 6; להזמין דיו למדפסת (ולזכור לבקש קבלה).
האנושות ניצחה. קברה אותנו תחת הרי בירוקרטיה, שלא יהיה לנו זמן בטעות לחשוב כמה עלובים אנחנו. ואם במקרה יש לנו זמן, לזה דואג כבר מארק צוקרברג, שסידר לנו להמשיך לא לחשוב על כלום ולהקדיש את מעט הזמן החופשי שיש לנו לגלילה כרונית בפיד הפייסבוק. כלום לא באמת קורה שם במגרש המשחקים של צוקרברג, אבל אנחנו כל הזמן ממשיכים לגלול ולגלול.
המזל הוא שיש רופאי שיניים. זה המקום היחיד שבו אתה לגמרי משותק ומנותק, נטול הסחות דעת. נשכב על כיסא הטיפול בלי יכולת לעסוק בכלום. פתאום אתה נותר לבד עם עצמך ועם מחשבותיך. בדרך כלל אני משתדל לקבוע בסמיכות לטיפול שיניים גם פגישה עם פסיכיאטר או לפחות פסיכולוג קליני, כי אני תמיד יוצא במצב נפשי קשה מהטיפול, שבו אני מבין דברים רבים על חיי. וזה אולי המקום להודות להורי היקרים שסידרו לי גנטיקה של בעיות שיניים כרוניות והפכו אותי לפציינט מתמיד, פרצוף מוכר בעולם הדנטלי.
לפני תשע שנים הגעתי לבית משוגעים אחרי שלקחתי כמות סיטונאית של ריטלין - 90 כדורים ביממה וחצי של ערנות. אני זוכר שהרופא במיון העיר בהלצה שנוברטיס (חברת התרופות שמייצרת את הריטלין) כבר שלחו לי מכתב תודה. “אני בטוח שהדוח הרבעוני הבא שלהם יהיה היסטרי בזכותך״, הוא אמר. האמת היא שהיום מצחיק אותי להיזכר בזה, אבל אז שום דבר לא הצחיק אותי. בתקופה ההיא לא הייתי טיפוס שמתלוצץ עם רופאיו. גם עם אחרים לא ממש התלוצצתי.
בחדר לידי במחלקה היה טיפוס בשם גבריאל, שהיה עובר במסדרון הלוך ושוב וצועק: ״אין חדש, אין חדש, אין חדש״. הוא גם היה טיפוס של בוקר, והצעקות האלו החלו משש וחצי, כך שהייתי זוכה להשכמה קבועה. בלילה הוא היה מקבל קוקטייל כדורים מאוד חזק ואז נרגע קצת. הוא היה אדם קולני, אבל גם מדהים. ומעולם לא הצליח להסביר מה זאת אומרת ״אין חדש״. ״אין חדש זה אומר שאין חדש״, הוא היה אומר.
בסוף הבנתי שצריך לדובב אותו, אז ניגשתי אליו ושאלתי אם הוא מתכוון לזה שהכל אותו הדבר בחיים. כלומר, שהחיים שלנו הם חסרי משמעות, סתמיים, יום רודף יום וכלום בעצם לא קורה. ״בדיוק״, הוא אמר בהתלהבות, ״הבנת אותי, אתה היחיד שהצליח להבין אותי״. מיד אחר כך הוא נתן לי חיבוק כל כך חזק שכמעט הפך לפיגוע אורתופדי. קלטתי שיש לי כאן הזדמנות שלא תחזור ושאלתי אותו: ״תגיד, גבריאל, יש אולי אפשרות שתתחיל עם ה׳אין חדש, אין חדש׳ טיפה יותר מאוחר משש וחצי? פשוט יש לי שינה מאוד קלה״. ״בשבילך בטח״, הוא השיב, ״אין בעיה״. מאז הרווחתי עוד חצי שעה של שינה. הצעקות זזו משש וחצי לשבע.
יומיים בלבד לאחר שיצאתי מהמחלקה הפסיכיאטרית, זימן לי הגורל רגע מצמרר. זה היה לילה, הייתי עם חברי הטוב איתי והחלטנו ללכת לחוף התופים (החוף של הדולפינריום). כשהגענו ראינו כמה אנשים מסתודדים על המזח ותנועות הגוף שלהם הסגירו שמשהו קורה. התקרבנו מהר וגילינו שיש בחורה שצפה על המים. לא יודע איך מצאתי את האומץ בשביל לעשות את זה, אבל מיד קפצתי למים, חתרתי בין הגלים, הגעתי אליה והרמתי את ראשה. קצף יצא מפיה והיא פלטה המון מים. חילצתי אותה בשחייה אל החוף.
המצב שלה היה קשה, אבל היא לא הייתה מוכנה ללכת למיון. היא כן הסכימה לבוא לדירה שלי ושל איתי. אחד הדברים הכי מפעימים בכל הסיטואציה היה היופי הבלתי נתפס שלה. היא באמת הייתה יפה באופן קיצוני, והיא גם לא דיברה עברית. תקשרנו באנגלית. לאט־לאט גילינו עליה פרטים. במקור היא בכלל משווייץ. אביה היה השגריר או הקונסול (אני כבר לא זוכר בדיוק) בארץ. היא בדיוק חגגה יום הולדת 28 עם הרבה קוקאין וכדורים שונים. לאחר שהגיעה אלינו, התקלחה והתלבשה, שאלתי אותה את השאלה המהותית: מדוע ניסתה לסיים את חייה? ״ככה. כי ככה״, היא אמרה לי, ״כי ככה״. מאז אני לא מתקרב לים. כל פעם שאני רואה ים, אני ישר נזכר במילים האלה: ״ככה, כי ככה״. פשוט ככה.