האם טוב שישראל תומכת בגלוי במתנגדי המשטר באיראן? על פי לא מעט "מומחים", עדיף היה אילו ראש הממשלה בנימין נתניהו היה סוגר את חשבונות הטוויטר והפייסבוק שלו ומניח לעניין. כנ"ל לגבי מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו. מתנגדי הציוצים טוענים שהבעות התמיכה במפגינים המציפים את רחובות הערים באיראן רק משחקות לידי המשטר. הם מזהירים כי שלטון האייתוללות ינצל את התמיכה הישראלית והאמריקאית כאמצעי לצייר את מתנגדיו כבוגדים.
יש כמה בעיות בגישה הזאת. ראשית, הגישה הפאסיבית כבר נוסתה ונכשלה. במהלך המהפכה הירוקה שפרצה בעקבות הבחירות לנשיאות בשנת 2009, שתוצאותיהן זיופו על ידי השלטון, התחננו מתנגדי המשטר בפני הנשיא דאז ברק אובמה לתמוך בהם. הוא סירב. אובמה תירץ את סירובו באותה טענה שמשמיעים המומחים כיום - תמיכה אמריקאית רק תשחק לידי המשטר. בפועל, סירובו לתמוך במהפכנים זרע דמורליזציה בקרב המפגינים, וחשוב יותר, נתן רוח גבית למשטר. חמנאי ואנשיו הבינו כי יש להם אור ירוק לדכא את המהפכה ביד רמה. וכך היה.
אחד הדברים שראינו בתשע השנים שחלפו מאז דיכוי המהפכה הירוקה הוא שהציבור האיראני לא חזר לתמוך במשטר. הוא פשוט דוכא. וכל אימת שמשהו רע קורה באיראן, הם חוזרים לכיכרות. והם לא מסתפקים בקריאות לתיקונים נקודתיים. גם הפגנות של חקלאים באספהאן וגם הפגנות נגד יוקר המחיה בטהרן נושאות דגל אחד: הפלת המשטר.
מעבר לכך שאובמה נתן מזור וחגורת הצלה למשטר עוין בשעתו הקשה, הוא גם העניק למשטר את היכולת להפיל את האשמה לצרות האיראניות על ארה"ב. בשתיקתו, אובמה נתן לגיטימציה למשטר. וכעבור שנים, כשחתם על הסנקציות נגד איראן בלי להטיף נגד המשטר, הוא אפשר לחמנאי ולאנשיו לטעון כי האמריקאים אשמים בסבלם הכלכלי.
המשבר הכלכלי באיראן, שנגרם בין היתר מהקריסה בערך המטבע המקומי, הוא כאין וכאפס לעומת הכאוס שאליו תיכנס המדינה בחודשים הבאים, כאשר חברות בינלאומיות וממשלות זרות ייאלצו לבטל את יחסיהן הכלכליים והעסקים עם שותפיהן האיראנים בשל הסנקציות שהטיל טראמפ, שייכנסו לתוקף בנובמבר. הכלכלה האיראנית תנותק מהשוק העולמי. נכון - יהיו כאלה שיפרו את העיצומים. אבל מי שייהנה מהרמייה לא יהיו הסוחרים בשוק, הכורדים או האזרים, או הצעירות שמאסו בחיג'אבים, אלא אנשי משמרות המהפכה השנואים.
השאלה היא אם כל זה יספיק כדי להפיל את המשטר. התשובה היא כנראה שלא. על אף חוסר הפופולריות שלו בבית, המשטר הוא עדיין הצד החזק בעימות. יש לו הכסף לקנות את נאמנות כוחות הביטחון ולהבטיח כי כל ניסיון מהפכה ידוכא. אבל גם אם זה המצב, לא לעולם חוסן, ועמדת הפתיחה של המשטר בעימות הבא תהיה חלשה יותר.
מלוקרבי עד בואנוס איירס
בינתיים, אין סיוע נוסף שישראל או ארה"ב יכולות לספק למפגינים, לפחות לא באופן גלוי. אבל יש עוד נושא שמצריך טיפול, ומסוגל להחליש באופן משמעותי את הלגיטימיות של המשטר. לפני 24 שנים, בהוראת ובהנחיית איראן - לרבות חמנאי עצמו - פוצץ מחבל השייך לחיזבאללה את בניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס (אמי"ה), רצח 85 איש ופצע מאות. מדובר בפיגוע הטרור הגדול בתולדות ארגנטינה, אך עד כה אף אחד מהאחראים לא הועמד לדין. הקורבן היחיד מהחקירה היה התובע אלברטו ניסמן שנרצח בביתו בבואנוס איירס ב־2015, ערב חשיפת ממצאי חקירתו רבת השנים. הוא גילה לא רק כי המשטר האיראני עמד מאחורי הטבח, אלא גם שנשיאת ארגנטינה דאז, כריסטינה פרננדס קירשנר, טייחה את החקירה בניסיון לזכות בעסקאות עם איראן.
בחקירתו הוכיח ניסמן כי ההחלטה לפוצץ את בניין אמי"ה התקבלה בישיבה מיוחדת של הוועדה למבצעים מיוחדים של המועצה לביטחון לאומי של איראן באוגוסט 1993. ההחלטה הסופית התקבלה במשותף על ידי ראש המועצה דאז והמנהיג העליון היום, עלי חמנאי, ונשיא איראן דאז, האשמי רפסנג'אני.
עד כה, הארגנטינאים הוכיחו שקשה להם מאוד להגיע לחקר האמת ולהעמיד לדין את הנושאים באחריות לטבח. הרשויות מיהרו להכריז על מותו של ניסמן כהתאבדות, ורק בדצמבר 2017 נקבע שמדובר ברצח. ככל הידוע, בזמן שחלף לא זז דבר - לא בחקירת הרצח, ולא ביישום ממצאי ניסמן ובהבאת האחראים לפיגוע בבניין אמי"ה לדין.
הגיע הזמן שמצב זה יתוקן. עקב רצונו של אובמה לפייס את המשטר האיראני, ממשלו רק שילם מס שפתיים בכל הנוגע לחקירתו של ניסמן ולרציחתו. הדבר האחרון שאובמה רצה היה שיתנהל משפט רצח המוני נגד בכירי המשטר באיראן. המצב כיום הפוך. אם הממשל האמריקאי - בשיתוף ישראל, ואולי אף בהובלתה - ידרוש צדק לקורבנות אמי"ה, הדבר יכול להוביל להידוק טבעת הבידוד הבינלאומי על טהרן ולגל נוסף של סנקציות של מועצת הביטחון של האו"ם.
וכאן המקום להזכיר את פרשת לוקרבי. ב־1992־1993 הטילה מועצת הביטחון של האו"ם סנקציות כלכליות קשות על לוב בעקבות הקביעה שמשטר קדאפי עמד מאחורי פיצוץ מטוס Pan Am מעל העיירה לוקרבי בסקוטלנד, פיגוע שבו נרצחו 270 איש. במסגרת הסנקציות נדרש כי קדאפי יסגיר שני חשודים עיקריים בפיגוע, והן היו כה קשות שכעבור שש שנים הוא אכן הסגיר.
מאז שנת 2006, כתוצאה מחקירות ניסמן, תלויים חמישה צווי מעצר/הסגרה של האינטרפול נגד בכירים איראנים, לרבות שר ההגנה לשעבר, אחמד והידי, והמועמד לנשיאות לשעבר, מושן ריזאי. הגיע הזמן להביא להעמדתם לדין. ממשל טראמפ והקונגרס יכולים להקציב פרק זמן של כמה חודשים לממשלת ארגנטינה כדי להתחיל להעמיד לדין את החשודים העיקריים - אפילו בהיעדרם. ואם הארגנטינאים לא יצליחו לפעול, האמריקאים יכולים להעביר חקיקה המסמיכה בית דין פדרלי להעמיד לדין מחבלים בינלאומיים. מן הסתם, צעד כזה גם יחליש את מערכת בתי הדין של האו"ם, המוטים נגד ארה"ב. אפשר גם לקבוע כי הראשונים שיטופלו בידי בית הדין החדש יהיו החשודים באחריות לפיצוץ בניין אמי"ה.
ואגב, אין סיבה לעצור בפיגוע באמי"ה. אפשר גם לחזור ללוקרבי. מרבית הממצאים של ניסמן מבוססים על עדותו של קצין מודיעין איראני עריק, אבולראסם מסבאהי. לפני ארבע שנים, טען מסבאהי כי איראן, ולא לוב, היא שעמדה מאחורי לוקרבי. בעקבות הממצאים שמסר, כמו גם בעקבות בקשות חוזרות של משפחת המורשע היחיד בפיצוץ, אזרח לוב, עלי אל־מגראהי, שמת ב־2012, פתח בית המשפט בסקוטלנד במשפט חוזר בעניינו. עוד לפני שמסבאהי מסר את עדותו, כבר היו ממצאים למכביר שהצביעו בבירור על יד איראנית שעמדה מאחורי הפיגוע. עכשיו, כשיש בוושינגטון ממשל שמבין את הצורך להפיל את המשטר האיראני, אין סיבה להמשיך להניח את החשדות בצד או לטאטא אותם מתחת לשטיח.
אי אפשר לדעת מתי ואיך ייפול המשטר באיראן. אבל דבר אחד ברור: ככל שיבודד ויושפל יותר, הוא ייחלש יותר. ככל שיודגש הפער בינו לבין העם האיראני, הפער ילך ויגדל. וככל שיוכח וייחשף כי ראשי המשטר הם רוצחי המונים, כך הם יוקעו ויבודדו יותר, ויהיה להם קשה יותר להמשיך לרצוח, לרדות, ולפגוע בעם האיראני ובעולם כולו.