נפצח בזה שאני מאוד כועס על קהילת יוצאי אתיופיה בישראל. העיסוק מאז מבצע משה בסוגיה אם הם יהודים או לא כבר מזמן היה צריך לחייב את צעירי העדה לפחות, להבעיר את הרחובות. בכל עיר, בכל יישוב. 
 

מאז 1981 בני הקהילה וילדיהם שכבר נולדו כאן מתנדבים ליחידות מובחרות בצה"ל ובמשטרה, כמה מהם כבר הוחזרו משדה הקרב בשקים, אבל בשביל חלק מהחניוקים הם לא יהודים מספיק, כי הם באו לכאן מאפריקה, ולא מהשטייטל המגעיל במזרח אירופה. אי לכך מרשים לעצמם כל מיני שרלטנים עם שטריימל לקבוע מי יכול לעמוד ליד פס ייצור ביקב ו/או במפעל מזון, ומי לא. 


אין דת באנושות שיכולה להתחרות בגזענות שקיימת ביהדות. אבל החניוקים מנפצים את כל השיאים מדי יום. ובמי מדובר? בבטלנים מאוסים, עלוקות פרימיטיביות, שחיים בגטאות, לא מייצרים שום תפוקה, שליחיהם לאגם הדרעק עושקים את הציבור החילוני, הפקר־הפקר פטרושקה, הם פוטרים את עצמם משירות צבאי ומעבודה יצרנית רחמנא ליצלן, משתלטים באלימות ובכוחניות דוחה ומגעילה על עמדות דתיות - קובעים לרוב המוחלט מה לאכול ולשתות ובעיקר איך לחיות. 




מנהיגינו הבזויים, ובהם איווט האיום, נפתלי הגבר וביבי המזיע (אתם, כמובן, אתם רשאים להעריץ ולנשק אותם) לא מתביישים לקרוא לעם האיראני למרוד בשלטון חכמי הדת בקום, אבל פוחדים פחד מוות מהשטריימלים הגזענים. הם לא יקראו לנו למרוד, כי הכיסא באגם הדרעק, זה שעשוי מעורו של במבי ענוג שנרצח כדי שהם ישימו עליו את התחת, הוא המזבח הקדוש!!! ב־70 שנות הפכנו לעם נהנתן, גזען, שרלטן, שקובע ששחור זה אדם נחות. ואגם הדרעק המאוס שותק. 
 

לא נותרה ברירה. כפי שאמר מנהיגנו זאב ז'בוטינסקי: "עלי בריקדות נעלה נעלה". הקהילה האתיופית חייבת לדאוג לעצמה. כפי שהקהילה האפרו־אמריקאית דואגת לעצמה אצל דונלד, הבן של פרד, יציר פאר האנושות החולנית בגרמניה. לצאת לרחובות ולהשמיד כל סממן לגזענות. היעד הראשון המומלץ הוא משכנו הטמא של בד"ץ (בועת־דומן־צחנתית) העדה החרדית. הם חייבים להתייחס למקום הזה כמו לווילה ואנזי ב־1941, ויפה שעה אחת קודם. 
 

# # #


מביך היום להיות יהודי. כי אם שומעים מנכ"ל של יקב מוקצה מחמת מיאוס (הלוואי והבעלים יפשטו רגל, ובשארית חייהם ישלמו רק חובות) מסביר לעובדים אתיופים כי זה בסך הכל ביזנס - אין לנו תקומה כמדינה במאה ה־21. וזה כמובן קורה ביקב באיו"ש, שלא ממומן על ידי חניוקים שגם הם ממומנים, אלא על ידי ציבור שעובד ולצערו גובים ממנו חאווה כמסים. 


ברור שהברקן מיד שכר מאכער כמו רני רהב, שיטפל במשבר. וכמו מאכער מיומן, רני שלנו מיד מפרסם פתשגן בטוויטר: "בוקר טוב לכולם, ולחיים עם יין משובח של יקבי ברקן". הוא כבר יודע שזה יין משובח, כי סיפרו לו שהוא ממש ט־ה־ו־ר, כי שום אדם טמא, שחור או עראבר רחמנא ליצלן, לא נשם אפילו לידו.
 

איפה אתם, יוצאי אתיופיה? מדוע אתם לא מתאספים סביב היקב הטמא ומונעים ממשאיות לצאת לחלק את המוצר הבזוי לשווקים? מי אתם חושבים שיעשה את העבודה בשבילכם? צאו על החיים שלכם והפסיקו להתחבא מפני שררה. אין לכם לובי באגם הדרעק, פנינה מאין עתיד מדברת יפה מדי. זה לא זמן לדיבורים, זה זמן למעשים, להפגנות, ובקיצור למלחמה אמיתית - לא רק קרב - כי בסיום המלחמה הזו חייב בד"ץ להצהיר בפני כל יהדות העולם שאתם לא יהודים סוג ז', ושיש רק יהודי ושאינו יהודי, נקודה. 


אולי הצהרה כזו תשכנע גם את ינון מגל להטיל ספק ביהדות של הפלשמורה. כדאי שגם בדער־שטורמר הימני והגזעני המחליא יפנימו שמי שרוצה לחיות כאן ולקיים את החובות של כל אזרח, זה כבר מספק. 


קצנו בהסדרים של ישיבות/מדמנות הסדר גזעניות, עם השירות המקוצר בצבא וזכויות היתר. קצנו גם בחניוקים העלוקיים, שבוזזים אותנו החילונים מדי יום באין מפריע, רק כי ביבי אוהב לגור בבלפור - והוא ורעייתו שתחיה מחפשים מימון לממיר הטלוויזיה של יאיר, וכמובן גם 10 שקלים בחודש, כדי שיוכלו לצפות בערוץ שמשדר את האח המפגר.


# # #


וואו, כמה רעל הצטבר בי בכמעט שישה עשורים. טוב שאני יוצא לסדנת ניקוי רעלים ביום ראשון. לא יהיו לי טלפון ואמצעי מדיה אחרים. אמרו לי שגם אסור לעשן שם. אז ביקשתי ממישהו שמבין להוציא לי תצ"א של המקום. עשינו קצת זום־אין, ומצאנו כמה זולות שבהן ניתן לשמור על שפיות זמנית. כי בלי ניקוטין בדם, ועם מיץ תפוחים אורגני ועשב חיטה בוורידים, אני עלול להיות מטען חבלה מתקתק. זו כיפוש שמצאה את התרופה הזו בשבילי.

"אבל תהיה קשוב להנחיות של הצוות, כן מאמי? אל תגיע לשם שלילי", הבהירה.

כפרה, דאגת לי לטלוויזיה? יש מונדיאל, מתחיל גם ווימבלדון ביום שני. אל תנתקי אותי מהחיים. אם לא אהיה מעודכן, אני עלול להשתגע. 
 

"אתה לא צריך טלוויזיה", פסקה הגברת, "בגלל הטלוויזיה אתה לא נורמלי. אתה חייב ללכת לכל ההרצאות, להקשיב להנחיות. תיזהר שלא יעיפו אותך משם אחרי היום הראשון. שילמתי מראש, אני מזהירה אותך". 


היציאה שלי לסדנה של בריאות היא תולדה של מעבר דירה. עוד לא ראיתי את משכננו החדש. כל חיי לא ראיתי דירות עד שנכנסתי אליהן, כאשר היה חיבור ליס (נשבר לי מהם, אבל אין לי סבלנות להתחיל עם ספק חדש) והמיטה הייתה מוצעת. לכן גם איני מכיר את התהליך שכרוך במעבר. 


אני דווקא מחבב את משכני הנוכחי, אבל לכיפוש - שגדלה במושב - דירה של 90 מ"ר קטנה לה למרחב, היא צריכה 120 מ"ר. אני צריך מיטה, אמבטיה עם קצף, ספה, טלוויזיה ומחשב, קפה שכונתי ושקט. מצדי שזה יקרה ב־40 מ"ר. אז כיפוש מטפלת בכל. לא הייתה לה בושה להזמין את חברת ההובלה דווקא בשמונה וחצי בערב. למה עשית את זה? חברים יש לי מספיק.


"אני חייבת שהוא יראה אותך. הוא יחשוב שאתה מעורב, ולא יתעסק איתי". 


אבל אמרתי לך שאני לא קשור לעניין. אמרתי או לא אמרתי? 


"די. אני אדבר איתו, תלבש חולצה ותהיה נחמד. חמש דקות אני צריכה ממך, שלא תהיה בהן מיזנתרופ. אפשר?" 


טוב, בסדר. שיבוא, יראה ויתנדף. לא להזמין אותו לאכול, או לקפה ועוגה. אנחנו לא בקזבלנקה. תיק־תק־תוק.


הגיע הבחור וראיתי לו בעיניים שירדה לו אלפייה מהצעת המחיר. שמחתי בשביל האישה. כמובן שהיא הציעה לו לאכול ולשתות, אבל הוא סירב בנימוס, כי יש לו עוד רשימת לקוחות שהוא צריך לבקר. בטח, אמרתי לעצמי, הוא חייב פראייר/ית שיכסו את העוקץ שהוא הפסיד עלינו.


אבל שמחתי גם, כי באירוע הזה הסתיימה תרומתי למבצע המעבר. הוא נכנס כמובן לאקסל של המבצע, ומיד הביא קרטונים לאריזה של הבית. אם הייתי נוכח כאשר כיפוש ובנות השבט שלה מתקתקות את האריזה, הייתי משתגע. במקום זה, העדפתי את העשב חיטה ומיץ התפוחים האורגני ועוד כל מיני תחלואים שאיאלץ לבלוע. 


# # #


הרצאה אחת אני לא הולך לשמוע. אני נרדם מיד, ואם להירדם, אז במיטה עם מזגן. בטח יהיה להם חומר כתוב שייתנו למטופלים, או דיסק (עדיף, באמת עדיף) שאביא איתי הביתה, כדי שלכיפוש יהיה מה לקרוא, במקביל לד"ר גוגל, שאצלו היא משתלמת ברפואה כבר כמה שנים. 


הגענו לרעלים אחרי סקר רפואי מקיף במלר"מ של איכילוב. הגיעו התוצאות והתברר שבניגוד לתחזיות המוקדמות, מצבי טוב. האישה הדפיסה את החומר, יותר דפים מהתנ"ך, עם חוות דעת שונות, שאתן לרופא המשפחה. הלכתי לאהרל'ה עם התשובות. 


תראה, בנאדם, כתוב שהכבד שלי מעט שומני. מה אתה לגיד? אתה כבר ארבע פעמים עשית את הסקר הזה. 


"מה רצית? כבד דל שומן? העיקר שבשבילך הכנסתי כבד עוף לתפריט, אכלת פעם אחת. אתה שואל אותי, ואוכל סביח. איזה כבד אתה רוצה שהוא יעשה לך?" 


מה רע בסביח? טחינה, סלט, ביצה, עמבה, חציל. מה שומני פה?


"הפיתה, קופ'לה. תאכל את כל זה בלי פיתה, הכבד שלך יהיה כמו של גיא". 


גם אתה אוכל פיתות, מה אתה רוצה ממני? 


"בטח שאני אוכל, והרבה. אבל לי יש שומן עם קצת כבד. ואני לא מיילל כמוך. אני הלכתי לבדוק שאין סרטן, עם שומן אני כל החיים חי באהבה".


למחרת הגיעו התוצאות של הסי־טי בטן וחזה, בדיקה ששלח אותי אליה פרופ' נדיר ארבר. כל המילים בלטינית, והבנתי רק קישוריות, אבל המפענח כתב "תקין". יופי של בנאדם הוא. למטה היה כתוב "ערמונית מעט מוגדלת, משקל 40 גרם". התחלתי להזיע בקפה, ושאלתי את מיטב המומחים שישבו שם מה זה אומר. כבר ראיתי סרטים בראש של ציסטוסקופיה וכמעט התעלפתי מהפיחדון. 


"מה אתה רוצה, אידיוט", צרח עלי ברזי, "אתה שוקל 100 קילו, אז הערמונית 40 גרם. לא כתבו קילו. תראה לי מה הטווח, אני מבין בטווחים. אתה רוצה שנשלח לבן שלי הדוקטור? הוא יגיד לך כמה נשאר לך לחיות". 


אריאל התפוצץ מצחוק, פתח את האפליקציה של חירום רפואי, ושלח לרופא שלו שאילתה. 


"תכף נדע מתי אתה מתפגר. תוך שתי דקות הוא עונה לי. עשר פעמים ביום אני מתכתב איתו". 


מהפחד רצתי להשתין, התנחמתי בזה שהזרם יציב, כך שלא מאשפזים אותי מחר. חזרתי לשולחן, הג'מעה געתה מצחוק. 


"הוא חזר אלי", אמר אריאל. "אל תתרגש, שלא תחטוף לי פה אירוע. הוא ממליץ שתגיע מיד למיון". 


אנשים כמעט נפלו מהכיסאות, מהצחוק שתפס אותם. מאחר שאיני מאמין לשום ברייה באנושות, דרשתי לראות מה כתב המומחוי. על המסך הייתה מילה אחת: סביר. 


נרגעתי, והצתי סיגריה. סביר זה אני, לא טוב מדי ולא רע מדי. אפשר להמשיך לשחק על זמן. 


# # #


בערב, לפני שכיפוש הלכה לצפות באח המפגר, סיפרתי לה על הסבירות. מיד היא חקרה את התופעה אצל החבר שלה ד"ר גוגל, וקבעה שזה לא מדהים כלל שהערמונית השמינה ככה, ובעתיד ייתכנו בעיות, והיא לא אוהבת "סביר", היא אוהבת לראות "תקין". בסדר, ההסכמה שלי לרעלים לפחות מרגיעה אותה שאני רציני ומתכוון לשנות אורח חיים. 


פתאום הגיעה המכה. "מאמי, חשבתי על זה", היא אמרה, ואני נדרכתי מיד. "אני רוצה למסור את סנדי למשפחה בקיבוץ או במושב. היא צריכה שטח, והיא מציקה לי עם כל השערות, והטיח שהיא מורידה מהקירות, עם החפירות שלה. אני משתגעת שאני כל היום מנקה אחריה". 


הבטתי בה לתוך הרשתית. רק שאהיה משוכנע, עוד לא פרסמת בפייסוש שאת מחפשת, נכון? את לא מעבירה עלי ספין בדיעבד? 


"לא, מה פתאום. אתה יודע שבחיים אני לא אעשה לך את זה".


כיפוש, סנדי היא של גיא. אני רק מטפל בה בשבילו, מה תגידי לו? איך אחרי שנה היא תיעלם מהחיים שלו? את רוצה ליצור לו חרדת נטישה? 


"אם תגיד כן, אני אטפל בקטע של גיא. אני אסביר לו שכלבה כל כך גדולה לא יכולה לחיות בדירה. שהיא חייבת שטחים לרוץ בהם. הוא יבין, סמוך עלי. אז אני יכולה להתחיל לטפל בזה? שנעבור לדירה חדשה בלי כלב? זה גם יקל עליך. לא תצטרך להוריד אותה ולדאוג לה", היא המשיכה ללחוץ. 


נקשרתי אליה. אני לא יכול לוותר עליה בשלב זה. הייתי אצל הרופא שלה, הוא טוען שהיא סובלת מהפרעות קשב וריכוז. יש לו תרופה, כמובן, שתסדר לה את הראש, אבל היא עולה 900 שקל לחודש. אז מחר אלך אליו, ונתקשר אלייך שתשלמי לו. 


לכיפוש התקמט המצח היפה, והיא ענתה מיד: "נראה לך???? 900 שקל!!! ממתי יש לכלבים הפרעות כאלה? אתה לא הולך אליו יותר. אני אלך איתה לרופא. זו הייתה טעות לשלוח אותך מלכתחילה. אין פעם שאתה הולך אליו ויוצא בפחות מ־350 שקל. אתה הרי לא שואל, הוא קולט שאתה כבר מת ללכת ממנו, והוא מסתלבט עליך. אני לא משלמת ואל תלך. אתה משקיע בה כאילו היא נסיכה". 


בסדר, תלכי את. אבל אל תמסרי אותה. את רוצה למסור אותה כשהיא דפוקה בראש? אולי המשפחה הקולטת תתעלל בה. לי היא חמודה, ואין לי בעיה שהראש נדפק לה. ואני מתרה בך לבל תעשי לי תרגיל כשאני ברעלים, וכשאחזור תגידי לי שהיא ברחה. כי אני אמצא אותה, את יודעת שזה קטן עלי. 

כיפוש רק חייכה, אבל הבנתי שהרעיון עבר לה בראש. 


יאללה, בואי נעשה לך ג'סטה - אמרתי - אראה איתך קצת מההקלטה של האח המפגר. 


נבהלתי. אביבית בר זוהר, עמדה שם בעירום חלקי עם חזה חשוף ומשופץ בידי סנדלר שקנה רישיון לעסוק ברפואה באוזבקיסטן, ודיברה למצלמה. כיפוש, האישה הזו ירדה מהפס. למה גדל לה התחת ככה? 


"הוא לא גדל, היא הגדילה", דיווחה האישה בעין בוחנת. "קראתי שהיא עשתה ניתוח השתלה בחו"ל". 


מה קורה שם בנווה אילן? איך אספו את כל היצורים האלה, כיפוש? אביבית וסימה מורכבות מסיליקון. והייתה שם עוד אחת שכבר שכחתי את השם שלה, שגם יצקו אותה בתבניות. מה נסגר עם הנשים האלה? יואו, מה זה? צילמו אותן באינפרה אדום? אין להן כמעט עצם בגוף שהיא שלהן. את לא פוחדת? טוב, את אוהבת סרטי אימה. אני לא ראיתי אפילו אחד בחיים. זה הראשון שאני רואה. 
 

כיפוש לא ענתה, כי הייתה שקועה בדיאלוגים המחכימים שמתנהלים בבית הזה. אני לא מבין איך רוברט התמכר גם הוא לשטויות האלה, ברמה שהוא מעדיף פרק של הזבל הזה במקום משחק במונדיאל, למשל. אבל זה קורה, עובדה. 

# # #

הלכתי לחדר וטילפנתי לארזה. סיפרתי לה שאנחנו מגיעים לצפון, לטיול של החברה שכיפוש עובדת בה. 
 

"יופי. תגיעו למלון, ותתפייד כמו שאתה יודע, אנחנו כאן. כמה זמן ייקח לך להיעלם? אני הרי מכירה אותך, 20 דקות?" 


לא ארזה, גם גיאצ'ו בא איתנו. יש שיט בירדן וכאלה, הבטחתי לו שאהיה איתו. 


"מה אתה לגיד. הפכת לאב השנה. עם הבנות שלך דאגת לטייל רק בבתי קפה באבן גבירול. פשששש, כיפוש הצליחה לעשות ממך בנאדם. אני גאה בה". 

ארזה, לכלכת קשות, אין אלפקה שלא ירקה עלי בארץ, שורק'ה הסוהרת גררה אותי למסעות בכל המכתשים והגאיות בארץ. שכחת איך צעדתי עם הבנות על הכתפיים בוואדי קלט?


"קוף, אני מכירה אותך כמעט 40 שנה", היא הייתה חייבת לסכם. "הרבה לפני הנשים שלך. טייל, אתה לא. אתה יכול לרמות אותן, שאתה נהנה וכמה אתה אוהב טבע, אבל לא אותי. בכל מקרה, כפי שאמרתי אנחנו כאן. מטולה זה 15 דקות מכפר בלום. אם לא תטבע בשיט, תגיע".


אז זהו, אני מתחיל להתמזג עם הטבע. באצבע הגליל בסופ"ש, בסדנה של הרעלים בכנרת במהלך השבוע. אולי בכלל אחליט שאנחנו עוברים לגור בחווה לקראת אוגוסט. כי את זה עוד לא עשיתי.

tguvot@maariv.co.il