אני עוקב אחר העניין בהשתאות כבר שנים רבות ומשווה זאת ליתר החילות, לכל מערכות וגופי הביטחון והמודיעין, למגזר הציבורי, העסקי, הממשלתי והפרטי. תמיד יאמר לך המנהל: "שמע, מתחת לכל אבן שאני הופך, אני מגלה...", או שיגיד: "גם כהונה של חמש שנים לא תספיק לי לתקן את מה שירשתי", ועוד ועוד. רק לא בחיל האוויר, שחוגג החודש 70 שנה להיווסדו ולכבודו אני מקדיש את הטור השבועי שלי.
החיל הזה, למרות "העליונות" המיוחסת לו, לוחם כמעט כתף אל כתף עם חילות הים והיבשה. אני זוכר היטב את דבריו של מח"ט הצנחנים אל"ם (דאז) הרצי הלוי לרמטכ"ל לאחר עופרת יצוקה: "המפקד, אני והלוחמים שלנו הרחנו את ריח הזיעה של טייסי מסוקי הקרב, שהעזו והסתכנו עבורנו מעבר למעטפת הביצועים ולמצופה". לאחר מלחמת לבנון השנייה שמעתי מפקדים מספרים שטייסי מסוקי קרב ניסרו עצים עם הרוטור כדי לנחות בשטח ולחלץ פצועים.
כתבתי "פוליסת ביטוח", ואני אכן סבור כך. החל מהשגת מודיעין, דרך שילוב מדהים של טכנולוגיות מתקדמות, סייבר, חימוש מדויק וחכם, פלטפורמות מאוישות ובלתי מאוישות ואנשים בסדיר ובמילואים שרמת ההזדהות שלהם עם החיל גבוהה מאוד. קונצרט לאדם ולמכונה. בעולם הדימויים של גופי הביטחון ניצבים חיל האוויר והמוסד קומה אחת מעל צה"ל והשב"כ. בצמרת צה"ל די מתגאים בזה - הרי בסופו של דבר זה שלהם.
נכון, הם לא חפים משגיאות ומתקלות, אבל כשאלו קורות - התחקיר בעקבותיהן, נוהל המוטמע עמוק בתרבות החיל, מושתת על דיווחי אמת ומוביל ללקחי אמת.
מוצב הפיקוד הכנפי (מפ"כ) שבו שירתי כאיש מודיעין היה מרכז העצבים של הבסיס. דברים שראיתי אז, לא ייתכנו היום. התמונה של מפקד הבסיס אל"ם אורי אבן ניר, שלצדו יושב בנחת רפי נלסון עם בקבוק בירה - לא תשוב עוד, אבל המטוסים פגעו במטרות לא רע, והכל נראה טבעי. בשבתות היינו קשובים ל"נוהל פוגה" - מטוס פוגה שהיה עובר בגובה נמוך לאורך חופי סיני, מנופף בכנפיו, וקורא למשפחות ולחיילי הטייסת לחזור לבסיס.
כשנחתנו בעציון, המתין ברחבת החנייה מפקד טייסת תעופה, סא"ל דן פסח. בזה אחר זה עלו הטייסים על אוטובוס צבאי, הובלו למעצר ולמחרת עמדו לדין. ניצלנו בנס, אבל זו הייתה האווירה. חיל האוויר עקר את התרבות הזו, לא מעט בעקבות אסונות מיותרים וועדות חקירה. היום המצב שונה.
התרעות פיקוד העורף