בסוף השבוע שעבר פרסם פרופ' שמחה גולדין, אביו של הדר, מכתב גלוי אל המשפחות השכולות בישראל. במכתב הסביר גולדין מדוע לא ישתתף השנה בטקס האזכרה לחללי צוק איתן, המבצע שממנו לא שבו אורון שאול ובנו הדר.

וביום שלישי השבוע, כשהתקיים בהיכל הזיכרון בהר הרצל הטקס לציון ארבע שנים למבצע ולזכר הנופלים בו, בני משפחת גולדין היו, כפי שאמר שמחה גולדין במכתבו, "במקום המרוחק ביותר מהטקס בהר הרצל". רק קצת יותר משלושה קילומטרים מפרידים בין בית הקברות הצבאי בהר הרצל למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור. עבור שמחה גולדין - כמו עבור רבים אחרים - זהו המקום המרוחק ביותר. לא גיאוגרפית, נפשית.

בעת שהתקיים הטקס בהר הרצל, ניצבו בני משפחת גולדין מול המעון בבלפור ואיתם בני משפחת שאול ועוד כ־15 משפחות שכולות שאיבדו את יקירן בצוק איתן, אשר באו להזדהות עם אלו שבניהן לא חזרו. עם אלו שעבורם צוק איתן נמשך.



אבל בניגוד למה שהתרחש בארץ בימי שביו של גלעד שליט - לא ניצבו איתם רבבות להפגנות, ללחץ על הממשלה. לא עבור המתים ולא עבור החיים שבשבי חמאס. אולי כי המתים - מתים, והחיים אינם חיילים שנשבו בקרב אלא כאלו שעברו מרצונם או מחולשת רצונם אל חמאס. ואולי גם כי התביעה הנחרצת של משפחת גולדין באצילות ובאומץ ובעקביות כבר ארבע שנים - לא להיכנע לחמאס ולא לשחרר מחבלים, להפך, להפעיל לחץ על המחבלים ומנהיגיהם - מפריעה לממשלה להיכנע. ואלו שהפגינו ברבבותיהם למען שחרור שליט רצו לראות חייל חי חוזר משבי ארוך, אך בוודאי היו בהם גם כאלו שרצו לראות שחרור מסיבי של מחבלים כדי "להוכיח" למדינה שאי אפשר לנצח טרור. במאבקה הנחוש של משפחת שליט לשחרור גלעד בכל מחיר הם ראו מנוף. עמדתה של משפחת גולדין אינה כזאת.

"במקום המרוחק מהר הרצל". לאה ושמחה גולדין, צילום: אבשלום ששוני

"משפחה שכולה אינה שייכת רק לעבר העקוב מדם של המדינה הזו, אלא בעיקר לעתיד שבו תעוצב החברה שלנו", כתב שמחה גולדין. הוא מזכיר כי משפחתו ומשפחת שאול היו אלו שקיבלו, לראשונה במדינת ישראל, את ההכרזה על בניהם כחללים עוד בתוך הלחימה. הם עשו זאת מתוך קבלת אחריות לאומית וכדי למנוע מחמאס מנוף לחץ וסחיטה. מאז הם תובעים מראש הממשלה אחריות דומה. אבל בנימין נתניהו אינו מיישם את אחריותו. אינו עומד בהתחייבויותיו.

עמיתי בן כספית ואני ראיינו ביום האזכרה את צור גולדין, אחיו התאום של הדר. צור הסביר מדוע אינו משתתף בטקס בהר הרצל. "יבוא ראש הממשלה ושוב יגיד שגם הוא אח שכול", אמר. כולנו זוכרים את יוני וגבורתו באנטבה. כולנו גם זוכרים את הדברים שכתב בנימין נתניהו בספריו "איך יכול המערב לנצח את הטרור" ו"מקום תחת השמש": אסור להיכנע לטרור לעולם. רק מלחמה רצופה בו עשויה להביא ניצחון. אבל כשהגיעה שעתו לעמוד אצל הגה השלטון - הוא נכנע לחמאס בעסקת שליט ומתחמק מלקיים אות באות מה שכתב בספריו.

המילים הריקות

"בארבע שנים אלו", כתב שמחה גולדין, "בכל טקס שמענו מילים ריקות מפי ראש הממשלה על המחויבות. איני צריך מחויבות, אני צריך מעשים". משפחת גולדין מרגישה נבגדת, ולא רק מצדו של ראש הממשלה אבל אולי בהכוונתו. בעת האחרונה חשה המשפחה מאמץ לצייר אותה כמי שתביא בדרישותיה את המלחמה הבאה ואת השכול שבעתיד. "מסע שיסוי מתוחכם נגד המשפחה המשקפת לראש הממשלה את מחדליו, ומדגימה לממשלה את רפיסותה ואת כניעתה לטרור".

שמחה גולדין מזכיר תדרוך של קצין בכיר שאמר: "השרים שבויים בידי משפחת גולדין". הוא בז לקצין הבכיר הזה, מי שאמור להוביל אלפי חיילים לשדה הקרב, אבל פחדן דיו כדי להסתתר מאחורי הכינוי האנונימי "קצין בכיר", ובאמירה הנוראה שלו מטיל כתם של חשד על כל הקצינים הבכירים בצה"ל. הוא מצטט גם את דבריו של פחדן דומה, הפעם "שר בקבינט", שאמר כי "קמפיין משפחת גולדין משתק את הקבינט".

אוי לאוזניים שכך שומעות: על משפחת שליט, זאת שגררה את נתניהו בחולשתו ובכך את מדינת ישראל כולה לכניעה איומה בעסקת הדיראון ההיא - לא שמענו תדרוכי שיסוי כאלו של שרים וקצינים בכירים. כי הם דרשו להיכנע בכל מחיר. אבל משפחה שאינה מגישה סיוע כזה לרופסים במערכת הביטחון, בממשלה ולעומד בראשה - מוקעת ונקשרת אל עמוד הקלון הציבורי. בעטיה עוד יישפך דם. רק כי הם לא מוכנים להיות אלו שבגלל הלחץ שלהם ישוחררו רוצחים, ויתווספו עוד אלמנות ויתומים למעגל השכול של הטרור.

בכל נאום של ראש הממשלה שעוסק בצוק איתן מבטיח נתניהו כי ישראל "עושה הכל" כדי להשיב את החללים והחיים. תמיד הוא רומז שהמאמצים נסתרים מן העין, והוא מפציר בנו להיות שקטים ולהתאזר בסבלנות. ומכיוון שכל תהליך נסתר כזה הוא בהכרח משא ומתן עקיף עם חמאס - במקום להרגיע בהבטחותיו הוא מדאיג. כי באיזה שהוא מקום, בקהיר או בטימבוקטו, מדברים עם חמאס על המחיר. בדיוק ההפך ממה שדורשת משפחת גולדין: לא להתווכח על המחיר אלא לגבות אותו. יום־יום.

גם לפני עסקת שליט נאמרו הדברים. בוודאי לא הייתי מקורי בהם: רק אם ראשי חמאס יידעו כי בכל יום העובר בלא שישיבו את החיים והמתים שבידיהם ייפול מת אחד ממפקדיהם, ממנהיגיהם, כי כולם בני מוות כל עוד אינם נענים לתביעה הפשוטה שלנו, רק אז יש סיכוי לנצח את הטרור. למנוע חטיפות חיילים והתעללות באזרחים. רק אם על כל שריפה בשדות העוטף יישרף שדה ברצועה - יש סיכוי שההצתות ייפסקו. רק אם יפסיקו אצלנו לחפש איים מלאכותיים או רציפים בקפריסין כדי להקל על העזתים - יש סיכוי כי אלו ימאסו בחמאס וימרדו בו.

וכל המפחידים אותנו כי חידוש מדיניות החיסולים תביא מלחמה - משדרים לנו בדיוק מה שחמאס רוצה שהם ישדרו. להפחיד את עצמנו. וכל מי שמסביר לנו כי העזתים אולי היו רוצים למרוד אבל מפחדים מחמאס - הכיצד אינם מפחדים מצה"ל? עשרות מהם מתו על הגדרות ביום אחד. ולפיכך, לא פחד המוות מעכב אותם אלא ההזדהות עם חמאס ומטרותיו. את ההזדהות הזאת אפשר לשבור.

את מכתבו מסיים גולדין בציטוט מהמנון בית"ר של ז'בוטינסקי: "כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש למען ההוד הנסתר". בנימין נתניהו, בנו של בנציון שהיה בפרק זמן מסוים מזכירו של ז'בוטינסקי, מכיר היטב את השורה הזאת ואת משמעותה. הוא מכיר את המתח שבהמנון בית"ר בין "ההדר" ו"התגר". והוא מעדיף את השקט ואת הרפש.