גל רעידות אדמה פקד את ישראל כמנהגה מדי כמה זמן, והארץ הזדעזעה. הפעם לא כמטפורה שחוקה כמו אחיותיה מהמממם, מדהיםםם, וסוף העולם. ח”כ ינון אזולאי מש”ס טען שזה קרה בגלל הרפורמים, אבל אנחנו הרי לא מאמינים בסיבות כאלה לתופעות טבע. כולנו יודעים את הסיבה האמיתית: רעידת האדמה נועדה לזרז את כולם להסכים כבר על תמ”א 38.
 

הארץ מלאה בבניינים שקריסתם צפויה ברעידת אדמה שתגיע. זה הביא לרעיון חיובי: לחזק את הבניינים. כמו כל רעיון חיובי, הכל הסתבך, כיוון שיישום הרעיון תלוי בבני אדם. כל אחד מכיר סיפור על בניין שדייריו לא מצליחים להסכים ביניהם במשך 20 שנה ויותר על תמ”א 38 א’, ב’, או פינוי־בינוי. דירה בבניין כזה, שהייתה ברשות אמא שלי בשכונת הדר יוסף בתל אביב, גרמה לי להבין דברים מפתיעים על אופי האדם ועל יכולות של קבוצת אנשים להגיע להסכמה שתשפר את חייהם. לא מדובר חלילה על ריב בין דיירים; לא. רק אי־יכולת להגיע לאיזושהי פעולה. מימינו של הבניין הזה, משמאלו, מצדדיו ומאחוריו כבר נהרסו מזמן בניינים ונבנו חדשים וגבוהים. הדירה שהייתה של אמא שלי עדיין בגודל חדר ורבע, ובקושי ראויה למגורי אדם מערבי. היא אינה עוד ברשות המשפחה שלנו, אבל אני ממשיך לעקוב אחרי מה שקורה שם (לא קורה) מתוך עניין במסתורין של התנהגויות בני אדם.
 

יש המוני סיפורים כאלה בהמוני בניינים שכולם עלולים להתמוטט ברעידת אדמה בכל יום. אבל מה אני סתם מקשקש, הרי כל אחד מהבניינים האלה מוגן בפוליסת “לי זה לא יקרה”. כאשר דנים במחירי הדירות הגבוהים בישראל, צריך להבין שאחד הגורמים למחיר הגבוה הוא תהליכי קבלת ההחלטות בישראל, שבהן כלול גם הוויכוח האינסופי בישיבות דיירים בדבר תמ”א 38. החלטות מהירות של דיירים יכולות היו להוסיף מלאי דירות גדול, ולעתים גם להגדיל דירות קיימות.

תמ"א 38 ברמת גן. צילום: אבשלום ששוני

לצד גורם שולי כזה, ולא במנותק ממנו מבחינת הקשר בין התנהגות לבין תוצאתה, נוצרים מעצורים איומים גם בתהליך הביורוקרטי לאישור תוכניות בנייה, וגם העיריות עצמן מושכות ומסבכות ומטילות תשלומים, ונראה שהן מתרעמות על כך שאזרחים יקבלו מה שגורמים מסוימים בעיריות מכנים: “מתנה לתושבים” בדמות תמ”א 38. כאילו שהעירייה מקנאת בתושבי עירה. נשמע אבסורד, אבל לא בתעלומות ההתנהגות האנושית בישראל.
 



רעידת האדמה שהזכירה לנו את חשיבות חיזוק הבניינים, ובוודאי גרמה לכמה דיירים לנפנף בה מול חברים סרבנים, היא תזכורת לעוד כמה סוגי התנהגויות קולקטיביות ישראליות, שבהן בגלל חוסר הסכמה ארגוני, כולם סובלים, למרות שכולם יודעים שיכול להיות טוב יותר. הדוגמה המובהקת היא הקואליציות בכנסת. ישראל היא מדינה בעל רוב חילוני ציוני. הדבר ההגיוני והמועיל ביותר הוא כמובן ממשלה שמייצגת את הרוב הזה. הליכוד, המחנה הציוני, לפיד, כחלון, הבית היהודי, ישראל ביתנו ועוד, ובאופוזיציה - האופוזיציה לקו הזה: המפלגות הערביות, המפלגות החרדיות. בסדר, גם מרצ, אם הם מתעקשים להתבדל, אם כי בהחלט לא הכרחי. האם יש סיכוי שמצב כזה יקרה בקרוב? סביר יותר שתשיגו כרטיס לעומר אדם בקופת המופע ברגע האחרון. 
 

למה אני מתלונן על ההתנהגות הישראלית? הנה סיפור מהולנד: מדובר בבניין שעמדתי מולו בשבוע שעבר באמסטרדם, כשהייתי בגיחה קצרה לשם. הלכתי במיוחד לראות את הבניין, כי צפיתי לאחרונה בסרט הולנדי מהתקופה האחרונה, מ־2015, ושמו “כוונה אצילית” (במקרה גמור ראיתי שני סרטים הולנדיים לאחרונה בזכות נטפליקס). הסרט הוא על פי ספר, ועל פי אירועים אמיתיים מ־1888, והוא מתרחש סביב יוזמה של אנשי עסקים לבנות מלון באמסטרדם. כדי לבנות את המלון, יש צורך לפנות כמה בתים ישנים.

באחד מהם גר עושה כינורות שלא מסכים להצעה הכספית ודורש סכום כפול. הוא משכנע גם את הבית השכן להצטרף אליו. העלילה מתפתחת, ויש בה גם סיפור יהודי נוגע ללב, אבל בסופו של דבר, כאשר הדייר הסרבן נקלע לקשיים כלכליים בגלל התעקשותו ומחליט להסכים, הוא מגלה שבוני המלון לא יכולים היו לחכות עוד, והם כבר הגישו תוכניות אדריכליות לבנות את המלון סביב שני הבתים שלא הסכימו לפינוי. מדובר במלון “ויקטוריה” שנחנך בשנת 1890, מול תחנת הרכבת המרכזית, ואפשר לראות אותו ואת המגרעת המקיפה את שני הבתים הסרבניים עד היום. צילמתי. אני לא טוען כאן שהקבלנים לא אשמים לפעמים בעיכובי בנייה בגלל חמדנותם, אבל מצד שני, לא הבניין של הקבלנים יתמוטט ברעידת אדמה. בכל מקרה, מלון “ויקטוריה” מצא חן בעיניי. זוהי האנדרטה היפה ביותר בעולם לסרבני פינוי־בינוי.