הארץ שלנו באמת נהדרת, אבל הבעיה היא באנשים - ואני אחד מהם

לא מתאים כאן ליותר משמונה מיליון, מתאים גג לארבעה מיליון, אפילו לפי סלקציה של דודי אמסלם והדער־שטורמר של אדון יורם שפטל. להקשיב לו ברדיו בדרכים זה שיעור ההיסטוריה הטוב ביותר לתלמידי תיכון: מבינים מיד מדוע האנושות מתעבת את העם היהודי, מבינים מיד מהו פשיזם לבן, נציונל־סוציאליסטי לבן וטהור ממזיקים ורמשים, ומסכימים מיד עם ההנחה הבסיסית שהאנושות יודעת מדוע היא מתעבת אותנו. מתברר שאנחנו לא יודעים הכל.

את לא מבינה את הסיטואציה. רוברט בדטרויט, אני חייב לעדכן אותו. תארי לך תפרוץ מלחמה והוא לא כאן? הוא יהיה מאוד עצוב. ופולו מדריך אותי לקראת הניקוי רעלים הבא עלינו לטובה, כי הוא כבר עשה את זה. "טוב, אני ביקשתי, אתה לא חייב. אבל אני אעריך אם תסכים". בסדר, אין בעיה, עלי.

הגענו לכפר בלום. לפי תוכנית העבודה, הכינוס היה בקיאקים. נבהלתי מכמות האוטובוסים ומהמפיק שהפנה אותנו לנקודת האיסוף. כיפוש, במחילה, זה לא בשבילי. תלכי את עם גיאצ'ו, אני אלך לחדר לנוח קצת. "אתה משאיר אותי לבד בנהר?" די, כפרה. את לא באמזונס או במיסיסיפי. כולה שלולית דלוחה ורדודה שאנחנו קוראים לה נהר, אבל היא אפילו לא נחל. תשבו בגיגית הזו מגומי והכאילו זרם יוביל אתכם. תבלי, יהיה לכם כיף.

# # #

"אוקיי. הבנתי, אני אכין לך תפריט מיוחד, שיתבסס על ירוק. שייקים של 20% תפוח ו־80% עלים מאוד בריאים, שאנחנו מגדלים כאן. זה מאוד מומלץ".

נפרדנו בחום, ושאלתי את עצמי למה באת לפה, אידיוט שכמוך. אבל כיפוש עוברת דירה והשקיעה בי ימבה כסף על הסדנה הזו, אז עדיף לסבול בשקט.

ירדתי לחדר לצפות במונדיאל. פתאום נקישה בדלת. שאגתי "כן", ולחדר נכנס "ההר" ממשחקי הכס. ראיתי אותו ממלא כד מים עם תמצית קינמון בחדר האוכל והולך, ורשמתי בראש לשאול אותו אם שיחק כדורסל בעבר. הוא ע־נ־ק, כשני מטרים גובה, מטר רוחב, עם בית חזה ובטן עצומים ברוחב.

"שלום, קוף", הוא פסע לעבר הכורסה, "אפשר לקרוא לך, קוף, נכון? אני מאזין לך כל יום בשש. אתה טמפיט אמיתי, אבל אני אוהב את השטויות שלך".

הענק שלף מכיס הטרנינג שלו שקית עם כשני קילו שקדים קלופים. "קח תאכל. זה מותר לנו. אני כבר פעם רביעית פה. כל פעם שאשתי מטריפה אותי, אני בא לנוח פה. אני אומר לה שאסור טלפונים ונגמר. שקט לי. לא מבין בשביל מה הייתי צריך אישה שנייה, אם הראשונה הייתה מכה. נו, אז איך עם כיפוש?"

האמת ליאון, אני חולם על פיתה דרוזית עם לאבנה וחריף, עם קצת זיתים סוריים גדולים ירוקים בצד. אתה יודע מה? אם כבר אז כבר, שיביא שתיים.

ליאון טלפן לנהג ונתן לו את ההזמנה. "אמיר, תקשיב לי טוב, חתיכת מרגל. מילה, אפילו מילה לאווה, ואני הורג אותך, כי כבר נמאסת עלי".

הוא סגר את הטלפון, ואמר לי שמחר נעשה הזמנה לצהריים של דגים וסלט קצוץ. "אם תאכל מה שנותנים כאן אתה תהיה חולה. ביום רביעי אנחנו הולכים להידרו־קולון. שוטפים לנו ת'תחת, זה לא נעים הצינור, אבל גם לא נורא. בשטיפה אחד כמוך מוריד שני קילו. תקשיב לליאון, אני אעשה ממך בנאדם. למה? כי אתה בא לי טוב, ואני דואג לאלו שאני אוהב. יאללה תראה ת'מונדיאל שלך".

היו לי נקיפות מצפון. כיפוש עובדת בפרך עם בנות השבט שלה, ואני מבלה כאן עם ליאו/ליאון/אריה, שמכניס אותי לטריפ מדהים. פתאום היא טלפנה.

"אל תדאג לכלום. אני כאן, דואגת לכל. אנחנו מתגעגעים, גיא כל הזמן שואל איפה אתה. אבל אני מקווה שהניקוי יעזור לך ותחזור רגוע. לאב־יו".

ליאון הביט בי. "אתה באמת קשור אליה, אה? אני מקנא בך. באמת שאני מקנא. תעריך מה יש לך", אמר. כן, היא בסדר היא, באמת. הרעב התגבר. בדקה ה־70 במשחק זמזם הטלפון שלו. "אני יוצא אליו, שלא יפיל אותנו. תאכל שקדים בינתיים. כבר אני בא". הבטתי בו מבעד לחלון. איש גדול, מאוד גדול, שמחפש משמעות ושקט. כמוני. (המשך בשבוע הבא).