שבוע בגליל. גם עליון, גם תחתון. יפה הארץ שלנו, אני באמת אוהב אותה. הכל יש כאן: ירוק, עמקים וגאיות, גבעות שאנו קוראים להן בטעות הרים, כנרת (מיותרת) שרק מלצפות בה מהכביש ולהשוות מה עשו מימת החולה, מתאים לי לייבש אותה מיד. אבל יש גם אנשים, הרבה יותר מדי, וזו הבעיה שלי עם הארץ הזו. 
 

לא מתאים כאן ליותר משמונה מיליון, מתאים גג לארבעה מיליון, אפילו לפי סלקציה של דודי אמסלם והדער־שטורמר של אדון יורם שפטל. להקשיב לו ברדיו בדרכים זה שיעור ההיסטוריה הטוב ביותר לתלמידי תיכון: מבינים מיד מדוע האנושות מתעבת את העם היהודי, מבינים מיד מהו פשיזם לבן, נציונל־סוציאליסטי לבן וטהור ממזיקים ורמשים, ומסכימים מיד עם ההנחה הבסיסית שהאנושות יודעת מדוע היא מתעבת אותנו. מתברר שאנחנו לא יודעים הכל. 


# # #



תחנה ראשונה, כפר בלום, נופש חברה שבה כיפוש עובדת. נעים לשמוע שהציבור אוהב את אשתך, בלי לפחד ממנה כמוני. הם לא חייבים לה כלום (כמוני למשל) אבל הם אוהבים אותה, כי היא נוחה לבריות, משפט שאיני יכול לומר עלי. בדרך אני מרגיש שהיא רוצה לומר משהו, אבל לא יודעת איך. במצבים כאלה משתמשים במשפט השני שלומדים בקורס חוקרים, לפני שלוקחים את הביוגרפיה של בן כספית על ביבי, ומטיחים את הספר בדרך אגב בפרצופו של הנחקר/ת. אגב, ניתן להשתמש למטרה זו בספרו של נדב אייל על המרד בגלובליזציה. המשפט קובע כך: יאללה מאמי, אני רואה שאת ב"רבינה" (מועקה), תני לי את זה. גם יהיה לך קל, וגם אנחנו דואגים למי שעושה לנו את העבודה קלה וחותם על הודאה מוכתבת. אל תגרמי לי להפעיל כוח מרתיע. 
 

מיד היא מסיטה את ראשה, ואומרת: "תיזהר ממני, יותר עדיף לך". יפה, השגנו תשומת לב, ועכשיו: ובכל זאת? "יש לי בקשה אליך. אני מבקשת שלא תהיה מיזנטרופ, שתהיה נחמד לסביבה. תחייך, תהיה נעים. אתה יודע להיות נחמד, אז אני מבקשת שתתאמץ, בשבילי". 
 

בסדר כיפוש, את כל הזמן גורמת לי להרגיש שאני לא חברתי. הבעיה עם החברים שלך בעבודה, שכל אחד דוקטור או פרופסור למשהו בתחום הבליסטיקה או המחשבים. למפגרים ביניהם יש תואר שני בהנדסת חומרים. ואני סתם דביל שקנו לו בחינות, ומרגיש נורא טיפש לידם; אז אני נוהג לפי האמרה: גם אוויל מחריש, לחכם ייחשב. 
 

"זה לא נכון. הם מקסימים, ואתה יושב בשולחן וגולש, או מתכתב עם החברים שלך בטוויטר. כל הזמן אני רואה רוברט, רבין ופולו. ובאיזה שטויות אתם מתעסקים", היא קבלה. הלו, הלו, שימי ברקס. הם מפגרים כמוני, אז נוח לי איתם. מה את רוצה ממני? "בוא נסכם שתשאיר את הטלפון בחדר, או בתיק שלי. אז לא תהיה מעודכן שעה, מה יקרה?" 
 

את לא מבינה את הסיטואציה. רוברט בדטרויט, אני חייב לעדכן אותו. תארי לך תפרוץ מלחמה והוא לא כאן? הוא יהיה מאוד עצוב. ופולו מדריך אותי לקראת הניקוי רעלים הבא עלינו לטובה, כי הוא כבר עשה את זה. "טוב, אני ביקשתי, אתה לא חייב. אבל אני אעריך אם תסכים". בסדר, אין בעיה, עלי.

עצרנו לאכול משהו, וסימסתי לרוברט את הבקשה של כיפוש. 
 

"קוף, אני מכיר אותך הרבה שנים", הוא ענה, "היית גבר פעם. עשית מה בראש שלך, 25 שנה יותר מדי. אל תוותר על הסלולרי, זה המפלט האחרון שלך, אתה לא מבין את זה?! אבל נמאסת עלי, לך לעזאזל". ופולו, דור שמיני לגזע הרומני הצועני הנחות, מצאצאי ברית עולי גורדוניה ענה: "קופל'ה, אתה מאוס. תודיע לי שאתה מתאשפז לקראת הניתוח לשינוי מין. פוי, אתה דוחה אותי".
 

הגענו לכפר בלום. לפי תוכנית העבודה, הכינוס היה בקיאקים. נבהלתי מכמות האוטובוסים ומהמפיק שהפנה אותנו לנקודת האיסוף. כיפוש, במחילה, זה לא בשבילי. תלכי את עם גיאצ'ו, אני אלך לחדר לנוח קצת. "אתה משאיר אותי לבד בנהר?" די, כפרה. את לא באמזונס או במיסיסיפי. כולה שלולית דלוחה ורדודה שאנחנו קוראים לה נהר, אבל היא אפילו לא נחל. תשבו בגיגית הזו מגומי והכאילו זרם יוביל אתכם. תבלי, יהיה לכם כיף. 


גיאצ'ו עוד ניסה עלי מניפולציה: "אבא, הבטחת שתשוט איתי. אז בוא". חיים שלי, לאבא יש עבודה, אני אראה אותך אחר כך. "אתה עובד בלישון? אמרת לאמא שאתה רוצה לנוח", הוא הקשה. כן, גיאצ'ו, אני חושב בשכיבה, וזה עוזר לי לעבודה. נתתי ארבע שעות שנ"צ, היה יופי. הם הגיעו מעולפים, אך מרוצים, והעירו אותי מיד. 
 

"מאמי, חתרתי, אני אלופה", דיווחה האשה. נו, אמרתי לך. בנ־ה־ר הזה, גם גיא יכול היה לחתור. "לא נכון, היו זרמים", השיבה. בטח זרמים, ממש מפלי הניאגרה. כבר הייתי שם כיפוש, איני עולה חדש. "בסדר. מה התוכניות שלך? יש ארוחת ערב". חשבתי לעלות למטולה, לבקר את החבר'ה. "מחר תעלה, אחרי שתבוא איתנו לחוות בת יער. יש שם סוסים, גיא ישתגע על זה. תבוא, תרכב איתו". 
 

כיפוש, את חייבת להיבדק ולעבור אבחון. אני בעוד שמונה חודשים בן 60. ימי כג'וקי במסלולי המרוצים חלפו לבלי שוב. אני רק הנהג שלך, שבא לנוח. ואני גם חייב להיות רפוי לרעלים. אז היא והילד נסעו לטיול, ואני התפנקתי בבריכה. שמעתי מבני המקום על מצוקתם במציאת עבודה, על המציאות שלפיה אין תעסוקה לבני הגליל באזור, והם חייבים להדרים. הם שואלים, בצדק, מדוע אין רכבת מהירה מקריית שמונה למרכז? מדוע בגליל העליון והתחתון יש רק שני בתי חולים שהם פוחדים לגשת אליהם, גם אם לקו בנזלת, ולפיזיותרפיה הם נוסעים לחיפה או תל אביב. 
 

יש לכם בעיה דמוגרפית, רבותי - אין לכם ייצוג במרכז הליכוד. אם היה לכם בלוק של 500 איש בסמרטוטייה הזו, הכל היה לכם. צאו על החיים שלכם, תמררו לדיירי אגם הדרעק את החיים, תגרמו להם לשנוא את חייהם ואז יהיה שיפור. מה שלא הולך בכוח, תמיד הולך ביותר כוח. די להיות בלדה לנאיבית, תתחילו לסחוט כמו החניוקים, כמו הכיפל'ך. "אתה מוכן לייצג אותנו?", שאל אבי מקיבוץ שמיר. 
 

צר לי, יקירַי, אני חי בישראל, וטוב לי שם. אומנם ירוק פה ונחמד לי, אבל אני מתחיל לחוש געגוע לטינופת שלי. אתם לא צריכים אותי, אתם צריכים חניוק, מומחה לסחטנות. אני סתם דביל. כך אמרתי, ונפרדנו בחום. 
 

# # #

נגמר הטיול, חזרנו לישראל ולמחרת שוב הצפנתי. יש לנו כבישים טובים בצפון, אם כי חבל שכביש 6 נגמר 20 ק"מ אחרי חדרה. לבטח יגיע לקריית שמונה ב־2045, אחרי שיהיו שש חקירות פליליות, 24 כתבי אישום ו־19 עסקאות טיעון של עבודות שירות. זו השיטה כאן. הגעתי לקיבוץ שבו מתקיים האירוע. שמחתי לגלות שאני רזה בממוצע של 30 ק"ג לפחות בקבוצה של הבנים, וגם אני מעל 100 ק"ג. מאוד שקט שם, גם מאוד חם, כי זה מקביל לדרום הכנרת. הנוף יפה, והיה יותר יפה ללמוד ששיכנו אותי בסוויטה ענקית קיצונית, שמתחברת לשיפולי הארבל. מצאתי ספסל אבן בצלו של עץ אגוז ענק, ובבדיקה פורנזית שטחית גיליתי בדלי סיגריות. אפילו התכופפתי לוודא שלא מדובר בנובלס, החביב על בני התק"ם, ושמחתי למצוא סוגים שונים. אז איני העבריין הראשון, וזה מנחם. 
 

קיבלתי שאלון רפואי מקיף, וכתבתי שאני בריא כרמך, כי לא הבנתי 80% מהשאלות. למה כיפוש לא פה, לטפל בניירת הזו? שאלתי את עצמי. אז רק חתמתי, שאני יודע שזה לא מוסד רפואי. כאילו רופאים יודעים יותר, כמו האונקולוג שאמר לאלפי נשים שאין להן צורך לעבור בדיקה גנטית לאיתור סרטן השד והשחלות. אז הוא אמר, לדבר גם אני יכול. 
 

לקחו אותנו לסיור. חדר האוכל העלה ריח טחב עשבים, שהתבהר לי מאוחר יותר כריחו של רוטב מלפפונים. המקום הכי נחמד היה הזולה של הנטורופתים, כי שם מצאתי שקיות עם מנות של תפוח עץ ושני תמרים. בהרצאה הראשונה הפנמתי מיד שזו תהיה גם האחרונה שאהיה בה. מתברר שיש שם קבוצת נשים, שזו הסדנה הרביעית או החמישית שלהן. כמובן שזה לאלפיון העליון, כך ניתן ללמוד מהמכוניות ברחבת החנייה. יגוארים, אאודי טורבו, מרצדסים עם נהגים שפורקים את האשפה האנושית וגוררים את הטרולי לחדר. אולי יש לגבר/ת בעיה בפרבולה בשורש כף היד, לך תדע, אמרתי לעצמי. 
 

התביישתי להחנות שם את הקורולה, ושכנעתי את עצמי שהכי מתאים לה להיות ליד עץ האגוז, וגם תשמש לי מחסום לעישון. אין עלי, בכל מקום אני מתארגן על שטויות. הגעתי לארוחת הערב. בצלחת נחו שלושה כדורי פלאפל, בתוך מצע טחינה מעט כהה. בצד היה בר סלטים: ירקות, עלים, פרחים סגולים, רוטב גמבה, רוטב מלפפונים ירוקים. אין זיתים, אין פלפלים חריפים, אפילו לא שמן זית ולימון. 
 

כמה מהנשים ביקשו לאכול סמודי. הגיע איזה שייק ירוק, ובראש עברה לי מחשבה: אם היית שותה כזה כל יום בלי לאכול, היו נושרים ממך 100 ק"ג של רק עור, ואפילו היהלומים מהאצבעות השמנמנות היו מחליקים לך. המרצה הסבירה לנו שמדובר בפלאפל של עדשים ושמומלץ להוסיף למנה את הסלט "העשיר" מהבר. בכוח אכלתי. קינחתי בקוקטייל של תמצית לואיזה, פלחי לימון ונענע. היה לי כאב ראש, שאיתו הלכתי למפגש עם אחת מהמנחות, אשה מאוד חביבה. 
 

"מה אתה אוהב לאכול, רון?" גבירתי, השאלה צריכה להיות מה אתה לא אוהב. אז איני משתגע על בשר, רק פילה לבן עם רוטב פטריות או חרדל. וגם תפו"א אפוי, עם שמנת ובצל ירוק. זה אני אוהב מאוד, וגם צלעות של החיה החמודה והוורודה הזו, עם רוטב ברביקיו, אני מאוד אוהב. "יופי", היא השיבה, "אתה יודע שבשר לבן מתעכל מהר יותר מבשר אדום?" 
 

לא העמקתי בסוגיה, אז אני מאמין לך. שאלת מה אני אוהב. יש לי בעיה עם ממולאים, בצקים וירקות. וגם רוטב אדום אני מאוד אוהב. "ניסית לחם מחמצת?", היא הקשתה, "קמח לבן זו בעיה. לגוף קשה להבריש אותו מחוץ למערכת". תביני, אני לא מאלו שאוכלים לחם יוקרתי, לא מבין במחמצת, אוהב לחם לבן של פועלים, של פעם. מהמכולת, לא מבר לחם. 
 

"אוקיי. הבנתי, אני אכין לך תפריט מיוחד, שיתבסס על ירוק. שייקים של 20% תפוח ו־80% עלים מאוד בריאים, שאנחנו מגדלים כאן. זה מאוד מומלץ". 

נפרדנו בחום, ושאלתי את עצמי למה באת לפה, אידיוט שכמוך. אבל כיפוש עוברת דירה והשקיעה בי ימבה כסף על הסדנה הזו, אז עדיף לסבול בשקט.

ירדתי לחדר לצפות במונדיאל. פתאום נקישה בדלת. שאגתי "כן", ולחדר נכנס "ההר" ממשחקי הכס. ראיתי אותו ממלא כד מים עם תמצית קינמון בחדר האוכל והולך, ורשמתי בראש לשאול אותו אם שיחק כדורסל בעבר. הוא ע־נ־ק, כשני מטרים גובה, מטר רוחב, עם בית חזה ובטן עצומים ברוחב. 

"שלום, קוף", הוא פסע לעבר הכורסה, "אפשר לקרוא לך, קוף, נכון? אני מאזין לך כל יום בשש. אתה טמפיט אמיתי, אבל אני אוהב את השטויות שלך". 

הוא הושיט יד עצומה ללחיצה. "אני אריה, אתה יכול לקרוא לי ליאון, או ליאו". 
 

הענק שלף מכיס הטרנינג שלו שקית עם כשני קילו שקדים קלופים. "קח תאכל. זה מותר לנו. אני כבר פעם רביעית פה. כל פעם שאשתי מטריפה אותי, אני בא לנוח פה. אני אומר לה שאסור טלפונים ונגמר. שקט לי. לא מבין בשביל מה הייתי צריך אישה שנייה, אם הראשונה הייתה מכה. נו, אז איך עם כיפוש?"

מאיפה אתה מכיר את כיפוש? 
 

"תגיד, אתה מפגר? אתה כותב עליה כל שבוע, אז איך לא אכיר?" למדתי ממנו שהוא בן 50, עשיר מאוד, בן יחיד לאבא שעשה הון בנדל"ן ובסחר צמיגים. תואר שני בהיסטוריה צבאית ולימודי ביטחון מאוניברסיטת תל אביב, איש משכיל ורחב אופקים. "למדתי עד גיל 30. לאבא שלי היה דל"ת כיתות, אז אהב שאני סטודנט. הוא לא אהב שהבאתי לו מרוקנישע מאיזה כפר ליד אופקים, אבל בהתחלה היא הייתה חמודה מאוד. תגיד, אני מאוד רעב, מה איתך? בירה אתה שותה? קראתי עליך שאתה בעייתי עם אלכוהול". 
 

תבין, אסור פה אלכוהול. מה נסגר איתך? "קופצ'וק, תקשיב לליאון טוף־טוף. ניקוי רעלים אמיתי דורש 21 יום על מיצים, ועוד עשרה ימים על מים בלבד. הבנת אותי? שלא יבלבלו לך ת'מוח. מה שאנחנו עושים זה רק כאילו. הנהג שלי פה ליד, שמתי את הדביל הזה בצימר. הוא דרוזי, סטודנט לרפואה שנה שנייה, נוהג אותי רק בחופש שלו. אבא שלו היה מנהל אצל אבא שלי. ועכשיו הוא התיק שלי. אז מה אתה רוצה לאכול? הוא יביא לנו".
 

האמת ליאון, אני חולם על פיתה דרוזית עם לאבנה וחריף, עם קצת זיתים סוריים גדולים ירוקים בצד. אתה יודע מה? אם כבר אז כבר, שיביא שתיים. 

ליאון טלפן לנהג ונתן לו את ההזמנה. "אמיר, תקשיב לי טוב, חתיכת מרגל. מילה, אפילו מילה לאווה, ואני הורג אותך, כי כבר נמאסת עלי". 

כך הבנתי שלרעיה הנוכחית קוראים אווה. 
 

"תביא לחבר שלי הקוף ארבע פיתות דרוזיות שלכם, שיהיה לו גם לבוקר, שלא יסבול לנו כאן. מה בלי גלוטן, מה? די להיות מפגר, אני מזהיר אותך. לי תביא את הבישול הזה שלכם עם האורז והעוף, הם יכולים להוסיף קצת כבש. אתה יודע שאני אוהב כבש. זהו, רשמת הכל? צא מיד, תוך שעה גג אתה פה. אתה מחכה לי בחנייה, לא הולך עם השקיות שכולם יריחו. הבנת? דיר באלאק".
 

הוא סגר את הטלפון, ואמר לי שמחר נעשה הזמנה לצהריים של דגים וסלט קצוץ. "אם תאכל מה שנותנים כאן אתה תהיה חולה. ביום רביעי אנחנו הולכים להידרו־קולון. שוטפים לנו ת'תחת, זה לא נעים הצינור, אבל גם לא נורא. בשטיפה אחד כמוך מוריד שני קילו. תקשיב לליאון, אני אעשה ממך בנאדם. למה? כי אתה בא לי טוב, ואני דואג לאלו שאני אוהב. יאללה תראה ת'מונדיאל שלך". 

היו לי נקיפות מצפון. כיפוש עובדת בפרך עם בנות השבט שלה, ואני מבלה כאן עם ליאו/ליאון/אריה, שמכניס אותי לטריפ מדהים. פתאום היא טלפנה. 

"מה קורה, חיים שלי? איך אתה? דואגים לך? סידרו לך טלוויזיה שביקשתי בשבילך?" מאמי, הכל יופי. אני רגוע, העלים עושים לי טוב, באמת. מאוד שקט כאן. אני קורא ספר, עכשיו צופה במונדיאל. הכל בסדר? חיברו כבר את הטלוויזיה? 
 

"אל תדאג לכלום. אני כאן, דואגת לכל. אנחנו מתגעגעים, גיא כל הזמן שואל איפה אתה. אבל אני מקווה שהניקוי יעזור לך ותחזור רגוע. לאב־יו". 

ליאון הביט בי. "אתה באמת קשור אליה, אה? אני מקנא בך. באמת שאני מקנא. תעריך מה יש לך", אמר. כן, היא בסדר היא, באמת. הרעב התגבר. בדקה ה־70 במשחק זמזם הטלפון שלו. "אני יוצא אליו, שלא יפיל אותנו. תאכל שקדים בינתיים. כבר אני בא". הבטתי בו מבעד לחלון. איש גדול, מאוד גדול, שמחפש משמעות ושקט. כמוני. (המשך בשבוע הבא).

tguvot@maariv.co.il