1. הפכתי והפכתי ולא מצאתי את ההיגיון המסתתר מאחורי ההחלטה לסגור את מסוף כרם שלום כדי לא לאפשר מעבר סחורות לרצועת עזה. כן מצאתי שאין מדיניות, אין אסטרטגיה, אין תוכנית סדורה, ושחוסר האונים מול תופעת העפיפונים גורר את הדרג המדיני לצעדים שמסיגים אותנו לאחור במקום לקדם.

אגב, כבר למחרת ההחלטה על סגירת המעבר התברר שיש פער בין הכותרות על "סגירה" לבין המצב בפועל: כרם שלום למעשה נשאר פתוח. המצב באמת סבוך, וכמוהו גם הפתרון. בעוד צה"ל מתקשה לירות לעבר ילדים שמפריחים את העפיפונים, וכמוהו הקבינט, ובשל הרצון בשלב זה שלא להיכנס לעימות צבאי בעזה - מהווים סגירת המחסום למעבר סחורות וצמצום מרחבי הדיג משום ענישה קולקטיבית לתושבי הרצועה, שמגבירה אצלם את הייאוש, את השנאה לישראל ואת התחושה ש"אין לנו מה להפסיד". אין פה שום מדיניות ושום אסטרטגיה מלבד רצון לייצר כותרות ולרצות דעת קהל בישראל, או יותר נכון, לאחז את עיני הציבור. בינתיים נתניהו עוד לא ביקר ביישובי העוטף, לא עמד מקרוב על היקף השריפות ולא נפגש עם החקלאים, לא הטה להם אוזן קשבת ולא נתן כתף חמה. הם לא "הבייס" שלו.

המדיניות הנדרשת היא הליכה במקביל: יד קשה נגד הזרוע הצבאית של חמאס ונגד המפקדים שעומדים מאחורי מפריחי העפיפונים, ומנגד נטילת סיכונים מחושבים מול האוכלוסייה - לא לפגוע בפרנסה, לא להעמיק את הייאוש, לא לפגוע בהכנסת סחורות, מזון ותרופות, ואפילו להכניס עובדים לישראל. כל זאת עד שתהיה תוכנית סדורה, או מבצע צבאי, או תוכנית של טראמפ, או משהו אחר. קוראים לזה "אחזקת שבר", אבל גם היא צריכה להתבצע בלי לפגוע ביסודות, בלי למוטט את המבנה.



אנחנו לא האשמים המרכזיים במה שקורה ברצועת עזה. בכלל לא. אבל הבעיה הזו מתדפקת כמו פצצה מתקתקת על גבולנו, ולמרבה הצער אנחנו המבוגר האחראי באזור. המדיניות הנדרשת היא בידול בין אגרוף פלדה נגד הזרוע הצבאית של חמאס לבין מתן תקווה לאוכלוסייה מוכת הרעב, העוני והאבטלה.

2. בשבוע האחרון נדרשתי להתייחס למה שכונה בתקשורת "אפקט בני גנץ", קרי כניסתו של הרמטכ"ל לשעבר למערכת הפוליטית, בין שיעמוד בראש רשימה חדשה ובין שיצטרף למפלגת העבודה, והשפעת מהלך שכזה על המפה הפוליטית.

אז הנה דעתי, כמי שעוקב כבר שנים אחר תנועת רמטכ"לים וקציני צבא בכירים אל הפוליטיקה: אקדים במחמאה פוליטית לראש הממשלה, שיש לו נטייה מובנית ומוגזמת לחשוש מגנרלים ומרמטכ"לים - נתניהו (באמצעות שטייניץ) חתום על הסטארט־אפ הפוליטי הכי משמעותי בישראל - "חוק הצינון", המונע מאנשי צבא וביטחון להתמודד במשך מספר שנים במערכת הפוליטית. בצבא קוראים לחוק הזה "חוק הסינון". גנץ הוא אדם טוב, מנוסה וערכי, שיכול להשביח מאוד את המערכת הפוליטית, אבל אין לו כל ניסיון פוליטי, ואני חושב שאם הוא יעמוד בראש מפלגה חדשה, או יוביל מפלגה קיימת, הוא עלול להתרסק. בניגוד לרבין או לנתניהו הוא לא יקבל הזדמנות שנייה - ממש כמו שאהוד ברק לא מקבל. העידן הנוכחי, עם הרשתות החברתיות, הוא אכזרי מאוד.

הפוליטיקה היא מקצוע שבו אתה קם לבוקר חדש נכון לשרוט ולהישרט, לחטוף ולהחטיף, לשקר ולהיות מרומה. אתה צריך לדעת להפעיל סיעה מרדנית, קואליציה, לפעול מול אופוזיציה, להכיר את הכנסת, את סדרי החקיקה, את הוועידה והמרכז, את ראשי הסניפים והמחוזות, לתמרן עם ההסתדרות ועוד ועוד. ויש עוד בעיה - כשאתה פושט מדים אתה נמוך ב־30 סנטימטרים, וכשאתה חוצה את הכביש מהקונצנזוס לפוליטיקה, מתחילים לפשוט את עורך, לפשפש בעברך, למצוא התבטאויות ומתנגדים; וכשאתה פותח את הפה, רוצים לשמוע אמירות ברורות, עמדות חדות ולא דברי פרשנות. זה מקצוע.

הרמטכ"ל לשעבר יצחק רבין החל את דרכו כשר העבודה, מוטה גור כשר הבריאות, ברק כשר הפנים ואמנון ליפקין שחק כשר התיירות. הרמטכ"ל יעקב דורי הלך להיות בכלל סגן ראש עיריית חיפה. אין קיצורי דרך - ראו את עמרם מצנע ואחרים. עצתי לגנץ היא להשתלב בחיים הציבוריים, להשתלב בהנהגה, לנסות להשפיע, אך לעשות זאת בדחילו ורחימו, עקב בצד אגודל. עליו להיות מוכן לתפקיד שר ביטחון או חוץ, אך גם לכבוש את הספסלים האחוריים של האופוזיציה ולצפות מאחור בקרחת של עפר שלח, כפי שקרה לשאול מופז או ליעקב פרי. שיהיה בהצלחה.

3. לשר ביטחון יש שתי דרכים להשפיע על פני הצבא: גיבוש תוכנית עבודה רב־שנתית לצה"ל בהיקף של מאות מיליארדים, ומינוי רמטכ"ל. אביגדור ליברמן ירש את התוכנית הרב־שנתית "גדעון" מקודמו בוגי יעלון, ובקרוב הוא ייגש לתהליך מינוי הרמטכ"ל וינסה להשפיע ולהטביע חותם בדרכו. אינני יודע מה יחליט, עד כמה יהיה מעורב ראש הממשלה ועד כמה תתקבל המלצת הרמטכ"ל. אני רק מקווה שההליך יהיה מהיר, נקי והגיוני.

מאחורי הקלעים מתנהל כבר המאבק על תפקיד סגן הרמטכ"ל הראשון שיכהן לצד הרמטכ"ל החדש, ובקרב הזה כל המועמדים (רוני נומה, אייל זמיר, ניצן אלון ואולי עוד) רוצים להפסיד. כולם רוצים להיות הסגן השני של הרמטכ"ל הבא ולרשת אותו בבוא העת. עד כה ביצע ליברמן את המינויים במקצועיות, בשקט ובהיגיון, ויש לקוות שכך זה יימשך.

4. בשבוע שעבר ירדתי למספר ימים לאילת והרציתי בפני כנס רואי החשבון ובהמשך בפני כנס לשכת עורכי הדין. כבר הייתי בחיי בלא מעט כנסים וועידות בארץ ובחו"ל, ואת עיני צדה תופעה יפה וקצת חריגה. בדרך כלל אתה נתקל בדיילות צעירות, דקיקות וחטובות שמקבלות את פניך בשדה התעופה, מעניקות לך תג בהגיעך למלון, מכוונות אותך באולמות המלון וכיוב'. השנה באילת פגשתי דיילות מבוגרות, חלקן כבר פנסיונריות, כולן נחמדות, מאירות פנים, מנוסות, מנומסות, נבונות ויעילות מאוד.

התברר לי שחברת ארקיע שהפיקה את הכנסים מעסיקה כדיילות תושבות אילת מבוגרות, ובכך גם נותנת להן פרנסה וגם נמנעת מעלויות של הטסה והלנה ש"נוחתות" על הלקוח ועל המשתתפים. שוחחתי עם כמה מהן והבחנתי מיד בהבדלים בינן לבין "הדוגמניות" הצעירות שמקשטות את הכנסים והוועידות. "אל תשאל, בניהו, ישנם לקוחות שלא רוצים דיילות מבוגרות, אבל לאחר פעם אחת, הם לא מוותרים עלינו", אמרו לי. איך לא? אהבתי מאוד את מה שראיתי.

גם בחדרי האוכל פגשתי עובדים מבוגרים מאילת ושמחתי. למדתי עוד שמדי בוקר מגיעים למלונות אילת 1,200 עובדים מירדן וחוזרים בלילה, וגם זו דרך לשכנות טובה ולעתיד משותף במפרץ אילת ועקבה.

5. האינתיפאדה הראשונה נחתה על מערכת הביטחון וצה"ל בשנת 1987 כרעם ביום בהיר. אף אחד לא הבין מה קרה ובמה מדובר ואיך זה קורה. בין שלושת־ארבעת הבודדים שכן הבינו היה סא"ל דאז דוד חכם, שהיה בעל תפקיד במינהל האזרחי בעזה וערביסט ותיק. חכם הוא אחד מאלה שיודעים איך קם חמאס ומי עודד אותו, מכיר את הפלגים והזרמים התת־קרקעיים ועוד.

כשיצחק מרדכי כיהן כשר הביטחון, הוא מינה את חכם ליועצו לענייני ערבים, והוא החל לנדוד בין ארמונות המזרח התיכון - מעביר מסרים לערפאת, למוברק, לחוסיין ועוד. את השנים האחרונות עשה באגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון, והשבוע הוא פורש לגמלאות. אין הרבה כמוהו שמכירים את הזירה הפלסטינית ואת העולם הערבי, והוא יהיה בוודאי נכס למכוני מחקר, להרצאות ולפרשנויות בתקשורת. שיהיה בהצלחה.

שבת שלום.

avi@bnayahu.com