בשבוע שעבר כמעט איבדה אנגלה מרקל את כיסאה. קנצלרית גרמניה הובילה מדיניות הגירה ליברלית, כלומר טיפול אנושי בפליטים שהגיעו למדינות אירופה. לגרמניה נכנסו יותר ממיליון פליטים מאז פתחה מרקל את השערים בקיץ 2015. שיעורי ההגירה צנחו מאז ב־96%. תוך כדי כך הסכימה מרקל לקבל פליטים שהגיעו מאוסטריה לאחר שחצו את הגבול, טופלו בגרמניה ונענו בסירוב אוסטרי לקבל אותם בחזרה בהתאם להחלטות האיחוד.



אחד הורסט זהופר, שר הפנים ממפלגתה, דרש למנוע בכלל את כניסתם של מבקשי מקלט שנרשמו ככאלה במדינות אחרות, ומפלגת הימין הקיצונית אלטרנטיבה לגרמניה איימה עליה מבחוץ. היועץ האסטרטגי של אלטרנטיבה לגרמניה היה אחד וינסנט האריס, אמריקאי שהפיק קמפיין גזעני שקרא לסלק את כל המהגרים - ונחשו מי עוד העסיק את אותו האריס? נכון, הליכוד ונתניהו.



כביכול מדובר בסיפור פנים־גרמני ופנים־אירופי זניח. למעשה זהו רסיס בלתי נפרד מהמפץ הגלובלי הגדול של פליטות ההגירה ומוצרי הלוואי שלהם - הטרור והפשיעה. הסיכום של כנס מדינות אירופה בעניין ההגירה היה פוליטי, כלומר חסר משמעות. נאמר שם "לחזק את ההגנה על הגבולות" כלומר למנוע הגירה, אבל מאחר שלא ניתן למנוע טוטאלית זליגה, סוכם להקים קרן שתממן סיוע למדינות שמהן גואה זרם הפליטים. בעיקר צפון אפריקה, משם מגיעות תמונות הסירות שמנסות לחצות את הים התיכון ואשר חלקן נשאב תהומה.



הסירוב לקבלת פליטים בישראל הוא גורף. האמצעי הוא גירוש (שאינו מתבצע במלואו, כי תודה לאל, אנחנו לא ממש יעילים, ויש פה ושם חסמים משפטיים ואנושיים). הסיבות הן טראומה בגין פליטי 48' (זכות השיבה!) ורצון לשמר בישראל את טוהר הגזע היהודי. שתי סיבות שנובעות מפחדי שווא ומאמונות טפלות. אין דרך בעולם שזכות השיבה תמומש, והפלסטינים עושים שימוש בזכות הזעקה הזו כדי להעצים את קורבנם ואת תביעתם למדינה עצמאית. האפקט המעשי הוא בערך כמו התביעה לארץ ישראל שלמה של הימין הלאומני־דתי. הטכניקה של אותו ימין היא להשתמש באמירות הפלסטיניות על זכות השיבה כדי להפחיד את היהודים. גם השמירה על טוהר הגזע כסיבה לגירוש היא נשק פוליטי והיא מוסווית בססמה: מדינת העם היהודי.



התוצאה: ישראל, שהיא חלק מאותה מערבולת של פליטי רעב ועבודה, ידועה לשמצה ביחסה לפליטים. מדינת הגירה של אודים מוצלים שמגרשת אודים מוצלים היא לא בדיוק אור לגויים, מה גם שהגירוש מלווה בפרקטיקה של עשיית רווחים פוליטיים תוך פריטה על מיתרי הנחיתות של יושבי השכונות שאליהם מתנקזים מבקשי המקלט. בקיצור, התערובת המבחילה של סמוטריץ', מירי רגב, נתניהו ושותפיהם.



מצבה של ישראל טוב יותר מזה של מרבית מדינות העולם בגלל המאמץ לסגירה הרמטית של הגבולות ובגלל יכולת המעקב אחרי הפליטים. וכל זה לא אומר שכל מי שמגיע לנתב"ג או מסתנן מסיני יקבל סל קליטה ואזרחות. זה לא אומר שצריך לקלוט את פליטי המלחמה בסוריה, זה אומר שצריך לבנות מנגנוני הגנה יעילים בגבולות, אבל מי שהצליח לחמוק ולהתארגן תחת הרדאר ולהתערות ולהכות שורש - יש לקבל אותו. זו המציאות כיום, והחיים הם התמודדות מול מציאות ולא ניסיון לכפות מציאות חלופית שיש בה אפקט בומרנג.




הפגנה נגד מדיניות הדלת הפתוחה של מרקל מול אוטובוס ובו פליטים שהגיעו. צילום: רויטרס



הכיוון ההיסטורי


הסיפור ההיסטורי הגדול הוא שכל הגירה, על צורותיה השונות, היא המפתח להתפתחות האנושות מראשית הזדקפותו ונדודיו של ההומו אירקטוס. אין חולק על תרומת המהגרים (מרבית הנבחרות המתחרות במונדיאל לא היו מגיעות לשם ללא המהגרים המשחקים שם) בכל שטחי החיים ובכל המדינה, ראו תרומת היהודי הנודד בכל מקום שאליו נקלע. בני אדם היגרו ויהגרו או יזוזו ממקום למקום עד אשר בעתיד המונח רילוקיישן יחליף את ההגירה - מעבר לשכונה אחרת, דירה אחרת, ג'וב אחר, ללא מרכיב של עקירה, שינוי דרמטי, או החלפת זהות.



כבר כיום ברור לכל בר דעת שההתנגדות להעביר מאחז בלתי חוקי לגבעה סמוכה היא עניין מטורלל למדי. גזל קרקעות הוא עניין ברור. מי שגוזל אמור להיענש, נקודה. בישראל גוזלים אדמות באמתלא דתית, וככזו היא חלק מקידוש האדמה, העם והגזע. זה לא אמור לקרות במאה ה־21, אבל תמיד מתחוללות תנודות מטוטלת, המסיגות לאחור את ההתקדמות האנושית. עליית ממשלים חשוכים והתפרצויות גזעניות שמצדיקות מלחמות חורמה באחר, אבל הכיוון ההיסטורי הוא מובהק וברור: שבירת גבולות לטובת עולם פתוח, מה שאמור לפתור, בין השאר, גם את בעיית הפליטות.



דא עקא, זה גם עולם של עושר מנקר עיניים ושל חסרי כל שהם בדרך כלל המניע והמנוע של תנועות ההגירה והפליטות הגדולות. המספרים מדברים על כ־16% מתושבי העולם, החיים ברובם במדינות העשירות, נהנים מהכנסה ממוצעת של 25 אלף דולר בשנה - שלא לדבר על עושר מנקר עיניים של האחוזון העליון שמפר את האיזון האנושי הפשוט של צדק חלוקתי.



לעומתם, מיליארד וחצי בני אדם נאלצים להסתפק בהכנסה שנתית של 385 דולר, משהו כמו דולר ליום. "סוכנות תוכנית המזון העולמית" של האו"ם (W.F.P.) מגדירה כרעב את מי שמתקיים על 1,800 קלוריות או פחות ביום. מדובר במספרים אדירים, כ־800 מיליון בני אדם, רובם המכריע חיים במדינות העולם השלישי.



האיום החבוי בפער שבין מדינות עשירות ועניות (המהדרין יכולים להוסיף רוטב חמלה נוצרית וקורט נקיפות מצפון על 200 שנות קולוניאליזם) העסיק את מנהיגי העולם החופשי כבר בשנת 1945, בסיום מלחמת העולם השנייה, והם הקימו את הבנק העולמי. המטרה הייתה "לצמצם את הפער הכלכלי בעולם". משום ש"פערים כלכליים וקיצוניים מדי מסכנים את היציבות בעולם". למעשה, כבר אז הם חשבו למנוע הגירה פראית של עולם שלישי לעולמם הראשון. האינטרס הנוסף היה לשמר אחיזה באוצרות הטבע בעולם השלישי.



שום דבר מהותי לא השתנה מאז. רוברט מלתוס טען בשנת 1798 ששיעור הגידול הטבעי של האוכלוסייה גדול מקצב הגידול של ייצור המזון, והעולם יהיה במצוקת רעב. מלתוס טעה, שכן במדינות המפותחות הדביק קצב גידול המזון את שיעור גידול אוכלוסייה, בעוד בעולם השלישי קיימים כיסי רעב, פשוטו כמשמעו. לא רק הצבא צועד על קיבתו, גם הפליטים, והם מוכנים להקריב את עצמם כדי להגיע לארץ המובטחת. מלתוס לא חזה שגם בקצווי העולם השלישי והרעב תהיה טלוויזיה שבה רואים ארץ שמבטיחה חיים. מדינה שתשכיל להתמודד עם הנחיל האנושי הזה, תרוויח. מדינה שתסתגר סביב הפצצה שלה ולא תלמד את לקחי קוריאה הצפונית תהיה קוריאה הצפונית.