אלה הן שתי האלטרנטיבות האמיתיות העומדות בפני צה”ל ומקבלי ההחלטות: האחת, לנהל מדי כמה זמן (חמאס יקבע מתי) סוג של תקיפות אוויר כתגובה לירי תלול מסלול מהרצועה; והשנייה - כניסה קרקעית. אפשרות נוספת היא חיסול בכיר בחמאס או פשיטת קומנדו – אבל זוהי לא אלטרנטיבה אמיתית, אלא “הישג” ברמה של יחסי ציבור לטובת השתקת הביקורת מצד העם והתקשורת.

הבעייתית מכולן היא כניסה קרקעית, שתחייב כתישה של השטח לפני כניסת הכוחות ולוחמה תת־קרקעית בעזה תחתית בהמשך. צה”ל, בצדק גמור, יעשה הכל כדי להימנע מכך, במיוחד כשהדרג הפוליטי לא נענה לבקשותיו להקל על תנאי החיים ברצועה. רק היום אמור הקבינט להתכנס כדי “להחליט”. מדובר בהמתנה פתטית שמשהו כבר יסתדר שם, כדי שהקבינט לא יצטרך “להחליט”.

ראש ממשלה שלחוץ בין חקירות ובחירות הוא ראש ממשלה שאינו מסוגל להחליט והולך על מדיניות שאומרת (בניגוד לצה”ל) כך: אבו מאזן מלחיץ את חמאס, קושנר וגרינבלט הציעו להם כסף, מצרים פתחה את מעבר רפיח. אז מה בוער? בסך הכל עוטף עזה.



למה מי מת? בינתיים אף אחד לא נהרג (טפו טפו), רוב עצום של ישראלים מתמכר למונדיאל והשריפות הופכות לשגרה מפוהקת. לזה בדיוק הממשלה מצפה מסבב הירי ותקיפות חיל האוויר הנוכחי - שנתרגל ובינתיים הם ימשכו זמן.

במקום ללכת על הודנא, כפי שהמצרים וחמאס הציעו; במקום לסחור באסירים ובגופות ולהחליף מיד את הרוגי צוק איתן ושבויי חמאס באסירים שלהם; במקום להקל על המצור - גיבורי הכורסה והמיקרופון מגיבים ב”נחישות” בעודם מדשנים בזבל שלהם את הקרקע לקראת הסבב הבא.