1. נדמה לי שבשבוע החולף, ראש הממשלה בנימין נתניהו מיקם את עצמו שלא מדעת על הצ'ופצ'יק העליון של המדרון החלקלק של הפוליטיקה והציבוריות בישראל.

קומץ חוקים הזוי (חוק הפטור ממס הכנסה על הוצאות ביתו הפרטי בקיסריה, חוק הלאום, חוק הפונדקאות ועוד); הטיפול הכושל והיעדר המדיניות ברצועת עזה; ההתקפות על התקשורת שמלבה את האש בדרום ועל הצבא שלא מכבה אותה ולא עדכן אותו; וההדלפות מהקבינט שיש מי שמייחס אותן אליו, ועוד. כשהשר נפתלי בנט תוקף את הרמטכ"ל השבוע - הוא תוקף בעצם את נתניהו. כשישראל כץ מגבה את הרמטכ"ל - זו דרכו למתוח ביקורת על נתניהו. כשאורי אריאל אומר שישיבת הממשלה הייתה צריכה להתקיים בדרום ולא בירושלים - הוא מותח ביקורת על ראש הממשלה, וכך הלאה.

אלו ימים סוערים של ערעור יסודות הבית במאמצי ההישרדות של נתניהו, ולא דיברנו עוד על החקירות. והייתה גם האמירה של דונלד טראמפ השבוע בעקבות פגישתו עם נשיא רוסיה ש"פוטין אוהב מאוד את נתניהו". תחליטו אתם אם זה טוב או רע.



מחמאה או סכנה? פוטין וטראמפ, צילום: רויטרס


2. הסעיף הראשון בהסכם הלא חתום בין כל ממשלה לבין כל אזרח הוא התחייבות לספק לו ביטחון סביר ותחושת ביטחון. לאחר מאה ימים של דרום שחור, גל שריפות, עפיפונים, בלוני הליום וירי קסאמים, ומשגברה המחאה הציבורית, ירד נתניהו אל הדרום, אבל בחר לבקר בעיר שדרות. עם כל הכבוד (ויש כבוד) לשדרות ולתושביה, מי שבאמת נכתש, נגרס ונשרף בחודשים האחרונים הם חברות וחברי הקיבוצים בעוטף עזה.

נתניהו לא הלך אליהם, לא הטה להם אוזן קשבת ולא נסך בהם תחושת ביטחון. נתניהו ככל הנראה הבין שהקיבוצים והמושבים לא הצביעו עבורו באחוזים דומים לאלה של תושבי שדרות, ועשה פעם נוספת שיקול פוליטי אישי במקום שיקול לאומי ממלכתי כמתחייב מתפקידו וממעמדו. אני לא בטוח שמדובר פה בכישלון של יועצים ומנהלי לשכות. זו אידיאולוגיה של שמירה על ה"בייס" הפוליטי. אם היו נשרפים חלילה עשרות אלפי דונמים ביהודה ובשומרון, הוא היה שם כבר עשרות פעמים.

אבל עזבו שריפות, נתניהו בעשר שנות כהונתו לא ביקר אף פעם בתנועה הקיבוצית או בקיבוץ. היה רק חריג אחד והוא ישיבת הממשלה החגיגית בחצר דגניה לרגל מאה שנה לתנועה הקיבוצית ולכבוד פרויקט אתרי המורשת, שהוביל עו"ד צבי האוזר, אז מזכיר הממשלה. חוץ מזה - יוק. מאות קיבוצים לאורך הגבולות בנגב ובגליל, רבבות חברות וחברי קיבוצים, שלהם אחריות על אסמי התבואה של המדינה; משברי חקלאות, רפתנים שעובדים תחת אש; מאות מפעלי תעשייה; תרומה משמעותית לצה"ל ועוד ועוד - וראש הממשלה לא סופר את כל אלה.

מישהו הציע לי תזה שלפיה זה לא נובע מסיבות פוליטיות אלא מכך שנתניהו לא אוהב את הקיבוצניקים עוד מימי שירותו בסיירת מטכ"ל. בטח שם הם התנשאו מעליו או קיבלו חבילות מהמשק והוא לא. אינני יודע. מה שאני יודע הוא שדווקא משום שהם לא בחרו בו ודווקא משום שהם נאנקים וסובלים בחודשים האחרונים, נתניהו היה צריך להתייצב אצלם, להסתכל להם בעיניים ולומר להם: "אני ראש הממשלה שלכם". חבל.

איפה ראש הממשלה? עפיפון תבערה, צילום: דובר צה"ל

3. כששרי הקבינט מודיעים בזה אחר זה שהם מוכנים להיבדק בפוליגרף בעקבות הדלפות מדיוני הביטחון בקבינט - תהיו בטוחים שמרביתם נוהגים כך בהיותם בטוחים שאין היתכנות לכך שהמדינה תזמן נבחרי ציבור במעמד שרי קבינט לבדיקת פוליגרף. הם יודעים עוד שראש הממשלה יצטרך לתת דוגמה אישית ולהיות הראשון שנבדק, והם יודעים שהוא לא יהיה הראשון וגם לא האחרון. הם יודעים עוד שזה לא נעשה בעבר וגם לא ייעשה בעתיד, ושההדלפות מהקבינט הפכו לעניין שבשגרה ונועדו בעיקר לשרת אינטרסים פוליטיים של המדליף.

הבעיה היא שהעניין הולך ומחריף והוא כואב יותר ויותר כשהקורבן הוא הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שמציירים אותו כ"הססן", "תבוסתן", "נעדר רוח לחימה", וכמועמד לתואר "שמאלן שתול". השרים שעושים את מעשה הנבלה הזה יודעים כי הם מתעמרים באיזנקוט ומוציאים את דיבתו של מפקד הצבא שלא יענה להם, לא יגיב, ישתוק וייקח ללב. בלבו פנימה הוא בז להם, לשיטות העבודה שלהם ולפוליטיזציה הפריימריסטית הבוטה שאוכלת כאן כל חלקה טובה וחודרת גם לקודש הקודשים של ביטחון המדינה.

הדלפות מהסוג שראינו השבוע מ"הדיאלוג" בין השר נפתלי בנט לאיזנקוט על פער הערכים בין ראש הצבא לפוליטיקאים - הן שכפ"ץ שנועד לכסות על היעדר תוכניות, היעדר מדיניות והיעדר אסטרטגיה, ועכשיו גם נעדרת הבושה.

במהלך החודשים האחרונים פועלים נתניהו, אביגדור ליברמן ואיזנקוט כ"צוות ניהול משברים" בענייני ביטחון, כמערכה אינטימית סגורה ורוויה באיזונים ובלמים. זה נוגע בעיקר לצפון, שם יש מדיניות ואסטרטגיה ותוכניות. בדרום המצב הפוך, והרמטכ"ל והצבא הם הקורבן, ביחד עם התושבים. זה כואב מאוד, ואם אני מכיר קצת את איזנקוט, אז אני יכול לומר לכם שהוא כבר סופר את הימים והשעות לסיום המשמרת שלו ולשיבה הביתה, לחנה ולילדים. בפוליטיקה לא תראו אותו.

קורבן לפוליטיזציה. גדי איזנקוט, צילום: אבשלום ששוני

4. דרך אגב, מה עם איזו הפקת ענק של משרד התרבות ושל השרה מירי רגב כ"הצדעה לתושבי עוטף עזה"? איזה אירוע גדול, מתוקשר, רווי אומנים עם במה גדולה ושידור חי בטלוויזיה עם כל ראשי המועצות האזוריות ומזכירי הקיבוצים סביב השרה? ואולי גם ראש הממשלה ורעייתו יגיעו? יישובי עוטף עזה הם פריפריה לכל דבר ועניין, הם על קו הגבול, שדותיהם ובתיהם עולים באש, וזה הזמן לאיזה מופע קטן להתרעננות ולהזדהות בדרום. אז מה אם הם לא הצביעו לליכוד?

לא מצדיעה. מירי רגב, צילום: מרק ישראל סלם

5. ועל מנת שלא לעסוק רק בענייני ביטחון, עזה ופוליטיקה - אנצל את השורות הבאות להצעה קטנה לשר החינוך, לאחר שקיבל השבוע בחקיקה סמכויות נרחבות על אישור או אי־אישור לגופים ולארגונים להופיע במוסדות החינוך (או בשם המוכר "חוק שוברים שתיקה").

אני מציע לבנט להנהיג לימוד חובה בכל חטיבות הביניים והתיכונים בנושא "תכנון והתנהגות פיננסית". בעולם המשתנה שלנו, בעידן הדיגיטלי והטכנולוגי, גוברים הסיכונים והסיכויים, ובני הנוער נדרשים להחלטות ולפעולות כבר בגיל צעיר. שלושת ילדי אורי, תמר וענבל מתמודדים כבר עם פתיחת חשבון בנק, התנהלות עם כרטיסי אשראי, רכישת רכב, ניהול קופות גמל וחיסכון, חשבון סלולרי ובקרוב עם משכנתאות ועוד. אף אחד לא לימד אותם ואת בני דורם את המקצוע. לא הייתי רוצה שהבנקים ילמדו אותם, אני סבור שזהו מקצוע חובה ב־2018. נראה לי שהתלמידים יבואו ברצון.

הסמכות בידיו. נפתלי בנט, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

6. מחר, ערב ט' באב, הוזמנתי על ידי המועצה האזורית עמק חפר לתת הרצאה בכפר הרא"ה בנושא "אנחנו, אויבינו ומה שבינינו". האמת שהופתעתי. בדרך כלל אני מרצה בענייני ביטחון או תקשורת, והנה משהו אחר שלכאורה רחוק ממני ולא מזוהה איתי. שמחתי מאוד.

אני מתכונן להרצאה שתעסוק בעיקר בדרכים המשותפות לשמור על יסודות הבית השלישי, על חומרי הגלם לחורבן או לביסוס העצמאות, עלינו ועל יהדות התפוצות, על משמעות תשעה באב גם לאדם החילוני, על משמעות היותנו יהודים ועל הדרך להבטיח את מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית.
אדבר על הצורך לצמצם בורות בין דתיים לחילוניים, בין חרדים לחילונים, בין שמאל לימין ובין ערבים ליהודים. אגיד להם שלדעתי מתחת לאלונקה של מדינת ישראל הצעירה, השברירית, השסועה והמתמודדת, עומדים ונושאים בנטל בעיקר אזרחי המדינה, שלהם שייכת היצירה הזאת והם (אנחנו) מצליחים ובגדול, ולעתים אפילו למרות הממשלה הזאת או האחרת.

כן, אני הולך לעשות חשבון נפש ולדבר על הצורך לצמצם שנאת חינם ולקרב אהבת חינם. בחיי.

שבת שלום. 

זמן חשבון נפש. תשעה באב, צילום: מרק ישראל סלם