איזו עיר ברלין, פשוט משגעת את החושים. לא בכדי מאות ישראלים נוהרים אליה כדי לתור אחר חיים חדשים ואפשרויות רעננות. בסוף השבוע האחרון אשתי ואנוכי נחתנו בה לחופשה. סוג של ירח דבש מקוצר בהתאם ללו"ז הצפוף של שנינו. ברגע שהנחנו את כף רגלנו בשדה התעופה המקומי, הלחות המהבילה והבגדים הנוטפים של כביש החוף התחלפו בשמש ידידותית ורכה ובריזת ערב מלטפת. הכל נוח, נעים וקל פה.

מחירה של דירת מגורים הוא רבע וחמישית ממה שמשלמים בתל אביב, ובכלל המחירים רחוקים שנות אור מהמתרחש אצלנו. ארוחה משובחת עולה חצי משווארמה בינונית בארץ, הבגדים בגרושים, והכסף שלנו פשוט שווה הרבה יותר. צעדנו ברחוב מטופח וחדש בלב המטרופולין הגרמני הענק. במלחמה בנות הברית החריבו את ההיסטוריה של המקום ולכן הכל מהונדס וחדש. אין עבר, רק פונקציונליות מהפנטת.

התחושה שמלווה וממלאת אותנו שלווה מאוד. אין צפצופים, החדשות הרושפות נעדרות לחלוטין, ולא תמצאו על המדרכות אופניים חשמליים שעליהם רכובים ילדי חופש גדול צמאי דריסה. אנחנו משייטים בין סייל אחד למשנהו בחנויות. עוצרים לבירה קרה ושטרודל. יימח שמם, הם יודעים להכין שטרודל. נותני השירות מסבירי פנים ומקצועיים. הם לא מבקשים לדפוק את התייר. אין קומבינות ומערופים. הפעולות נעשות על פי המינהל התקין והחוק.
עולים לרכבת. איזו נסיעה חלקה ומהירה. רק תבחרו: רכבת תחתית, עילית וחשמלית על פני הקרקע. הנשים והגברים יפים וחסונים. לבושים היטב ואופנתיים. החולצות והמכנסיים מעומלנים היטב. אף אחד לא נוזף כשאומרים "ישראל", ובניגוד לקלישאה ולתעמולה המבהילה לא פגשתי פליטים סורים חורשי רעה בפינת הרחובות.



אחרי הקניות והקולינריה המשכנו לפארק העירוני הגדול. בניגוד להמולה הניו יורקית והפונקציונליות של ה"סנטרל פארק", הטירגארטן הוא מקום שכיף לאבד בו את עצמך. ברבורים, בריכות מים קטנות ובינוניות ושבילים מפוארים מנעימים את הזמן. השתרענו על ספסל. שקעתי לתוך ספר והיא הביטה בעננים בעונג. ברקע נשמעו צלילים של כלי נשיפה מגוונים. קמתי לראות במה מדובר והבחנתי בקבוצה של מוזיקאים צעירים שעושה חזרות בניהולה של מנצחת יפנית קפדנית וקשוחה. פעם אחר פעם היא דורשת מהם לדייק, והם בתסכול רב נכשלים ומנסים בשנית ובשלישית.

הבטן מקרקרת. חבר המליץ על מאפייה שבה לדבריו מכינים את הקרואסון הטוב בברלין ואולי בעולם. אף על פי שאני לא מת על פחמימות ריקות וסוררות, החלטתי לפרוק עול. צועדים לכיוון. תור ארוך ומפותל משתרך בכניסה. הציבור מחכה בשלווה, מאושר כנראה מהמחשבה העתידית על החמאה שתתמוסס בפיו בעוד רגעים מספר. אני מניח שבארץ תור כזה היה מתפתח לדקירה או לקטטת כיסאות, אבל פה נימוסים וסדר קודמים לכל. עוגת הקינמון שבחרנו הייתה מצוינת, ועלותה כרוגלע בינוני בפתח תקווה.

יצאנו מהמקום ובהשפעת המתיקות התחלתי לשפוט בחומרה פחותה את מהללי הירידה לברלין. מי צריך את חיי המזרח התיכון הקשוחים כשיש כאן אפשרות כזו? אני מסיט מבט למדרכה ומקבל תשובה ניצחת שמכריעה את לבטי. ליד הכניסה לאחד הבתים מספר מרצפות מצופות בזהב ועליהן כתובים שם ותאריך. אשתי מסבירה שאלו שמותיהם של יהודים שנלקחו בכוח מבתיהם בידי הנאצים. בן רגע השמש הבוהקת והקהל הסימפטי הופכים לאפלים ועכורים.

הזמנים אחרים, ועדיין, ממש כאן נתפס ונגרר בכוח יהודי ונשלח למותו רק בגלל דתו. אני מדמיין את אותו רגע מלא חרדה ופחד. זרועות של כמה גרמנים רבי כוח לופתות אדם שמתקשה להבין מה בדיוק קורה, ותוך רגעים נשללים ממנו זהותו וכבודו והוא הופך למת מהלך. הוא לא תכנן לפגע או לרצוח אף גרמני. הוא לא קבל על הלגיטימיות השלטונית של המקום שבו הוא חי. הוא לא הרע לשכניו, להפך. כל פשעו הייתה יהדותו. ההכרה הזו משנה את הטיול. עכשיו הגרמנים נראים בעיני חביבים פחות, וכל אדם מבוגר נדמה כגורם בר אחריות בכל הנוגע לעבר הארור והבלתי נסלח שגבה מחיר נורא גם ממשפחתי.

עולים למטוס. שוב צצות הצרות הרגילות שכל כך אופייניות לנו. נוסעים גסי רוח מדברים בצורה מכוערת לדיילות, ובמטוס גובים מחיר מופקע על סנדוויץ' ומים. כעבור כמה שעות נוחתים. את פנינו מקבלות מודעות ענק שבהן מככבת דוגמנית שהשתמטה מצה"ל, נחקרה בידי רשויות המס ולמרות זאת היא אייקון לאומי. זאת המדינה שלנו: מיוחדת, אהובה ומשוגעת לגמרי. הקומבינה, הפערים הבלתי נתפסים, הזיעה, הפלאפל, החריץ שמבצבץ מהמכנסיים הנפולים והמחירים המופקעים. את אלו לא תמצא בשום מקום אחר בעולם. לטוב ולרע. אבל על כל מגרעותיה ונפלאותיה, כאן לא יטלטלו אותנו באישון לילה וישלחו אותנו למותנו. כאן זה שלנו. זה הבית.