בין שצה"ל יכיל את תגובות חמאס ובין שיסתער פנימה, מדינת ישראל ספגה בעזה מפלה. לכאורה. למעשה זו הצלחה של ממשלת הימין, ולא מדובר באוקסימורון אלא במדיניות זדונית. עם ישראל וצה"ל מושקעים בלחימה קבועה בדרום, בצפון ובגדה. התוצאה כיום: המדינה והצבא מוצגים ככלי ריק, לאחר שאסד בדרכו לקוניטרה וחמאס הוא שפתח במתקפה, הוא שהואיל להסכים להפסקת אש, וגרוע מזה, הוא שיגרור את ישראל למלחמה.



בינתיים מצליחה הממשלה לתחזק בכל החזיתות מצבי מתיחות מדממים ומאיימים שמונעים הליכה להסדר מדיני. ברור: מי שאינו רוצה בהסדר מדיני זקוק לאויב מאיים על הגדרות, ומצב נפיץ ברצועה, בגדה ובצפון משרת את מטרתו. בכל החזיתות, אגב, נוכח הדמון האיראני, שהוא משדרג איום אוטומטי.



איפה האופוזיציה? שאלה מצוינת ותשובה בעייתית. ציפי לבני אומרת ש"את הבעיה בעזה צריך לפתור בדרך צבאית ומדינית". מדובר בקשקוש. האופציה הצבאית מחייבת כניסה קרקעית, שמחייבת ריכוך אווירי וארטילרי ואחריו לוחמה תת־קרקעית במנהרות עזה תחתית. ודאי שננצח. הבעיה היא שנחזור בדיוק לאותה נקודה שבה האויב מאיים והממשלה מסרבת להסדר מדיני, וזו בדיוק מדיניות הממשלה. הדרך המדינית שלבני מדברת עליה היא הרלוונטית והיחידה, אלא שהיא מצמידה אותה לדרך הצבאית ומטרפדת את כוונתה שלה. גרוע ממנה אבי גבאי, שמאתגר את נתניהו על שאיננו "מגלה מנהיגות" (כלומר מסתער על עזה?). הדרך היחידה האמיתית להתרת הפלונטר העזתי היא הקלת המצור משמעותית ומיד, לא איים מלאכותיים ומפעלי תשתית ושאר הקלות קש וקש. רק פתיחה מיידית, חד־ צדדית, של הים והמסופים, כלומר כניעה על פי בנט.



מי שסופג את תוצאות מדיניות מלחמת קבע בעצימות נמוכה הם העזתים, הישראלים וצה"ל. בינתיים, השדות השרופים ופטריות העשן המתאבכות אינם אלא תפאורה למלחמה הפוליטית בתוך הקואליציה. בנט נגד נתניהו ולהפך, וישראל כץ מפיל את התיק על ליברמן ותוך כדי כך מגלה את האמת על האירועים בעזה ובצפון: "ליברמן חייב להביא לקבינט הצעה לקביעת מדיניות ברורה מול עזה", אומר כץ בקבינט, ודורש מליברמן "מיטוט חמאס וחיסול הטרור או היפרדות מכל אחריות אזרחית". היפרדות? בנט אומר שמדובר בכניעה והוא צודק. וזה בדיוק מה שצריך לעשות כדי לצאת מהפלונטר: להיכנע ולהצהיר שניצחנו.

עם ידידים כאלה



השבוע נפגשו בהלסינקי דיקטטור שהורג את מתנגדיו מבית ונשיא בור, ילדותי ואגו מניאק. לפוטין לא אכפת מהעולם פרט לרוסיה, שהיא הצעצוע הפרטי שלו, לטראמפ לא אכפת מהעולם פרט לארה"ב, שמבחינתו היא נכס שתפקידו להשביח אותו ולכתוב את שמו באותיות זהב בכניסה ללובי. העולם ישרוד את שניהם, ובינתיים מי שלוקח את הקופה הוא פוטין. לטראמפ לא אכפת. כל הנשיאות הזו לגביו היא שעשועי אגו בסוג של תוכנית ריאליטי.



התוצאות הן עניין אחר. הוא פרש מהסכם הגרעין עם איראן והטיל עליה סנקציות. שבוע לפני הפגישה עם טראמפ ביקר במוסקבה עלי אכבר ווליאתי, היועץ הבכיר של חמנאי, וחתם עם פוטין על השקעה רוסית של 50 מיליארד דולר במתקני גז ונפט באיראן. טראמפ פתח במלחמת סחר מול סין, שכניסתה לשוק ההשקעות באיראן עשויה להפוך את כל המהלך האיראני של טראמפ לירייה ברגל. הוא עשוי לקנות מנתניהו כל רעיון עוועים מזדמן, ומצד שני הוא עשוי לזרוק את הרעיון ואת נתניהו מהצוק לתהום. איראנים? בפסגת הלסינקי לא שמעו שיש איראנים בסוריה. אומנם שמעו שם שהאקרים רוסים היו מעורבים בבחירות בארה"ב, אבל טראמפ מאמין לפוטין. בקיצור, פסגת הבדיחה לדעת אמריקאים רבים, ביניהם ראשי מערכות ביטחון ומודיעין שסבורים שטראמפ היה שם על תקן בוגד.

לא ברור למה כולם כאן מתפעלים מכך שפוטין הואיל להסכים לקווי 74' בסוריה. נתניהו נאנס להסכים בחירוק שיניים לנוכחות אסד על הגבול אחרי שבע שנות לחימה. כדי להבין את מצבנו אחרי הפסגה ולהבין כיצד הוכנענו בסוריה, יש לבחון את השתלשלות האירועים בחודשים האחרונים. לא היה צריך לשבת בלשכת איזנקוט כדי להבין שהרוסים והסורים הולכים על דרעא בדרך לקוניטרה. די לקרוא את הטורים האלה בשנתיים האחרונות. האינטרס המשותף לאיזנקוט ולנתניהו בחודש האחרון היה להאט את נפילת דרעא וקריסת המורדים, אבל למודיעין הישראלי לא הייתה דרך להבין כמה אכזריות תושקע במתקפה על דרעא.


בינתיים, כדי לעכב את המתקפה הרוסית־סורית, ייצרו לפני כחודש בגבול הצפון מתיחות מפוברקת, שהייתה לא יותר מתצוגת תכלית חסרת תוחלת של תחזיקו אותנו. צה"ל הכניס לכוננות אוגדה שלמה, ומישהו פתח איזה מאוורר שעשה רוחות מלחמה. נתניהו קשקש על "זליגה" שתיענה בתקיפות, דווח אז על מיליציות איראניות (בתחפושת!) בדרכן לגבול עם ישראל. טנק צה"לי הפגיז עמדה סורית, וחיל האוויר, מכוחו של הרגל, ירד על מטרות שלא מעלות ולא מורידות.


בינתיים ירדו מטוסי חיל האוויר הרוסי רצח על דרעא וחוללו את הדרמה של קריסה מהירה ואלפי פליטים על הגדר. בצר לו נסע נתניהו לחלות את פני "ידידו" פוטין לפני הפגישה עם טראמפ. הסיפור של נסיעת נתניהו הוא כה סבוך אינטרסים צולבים ואירועים תת־קרקעיים, עד שחייבים לקחת נשימה כדי להתיר את הפקעת: נתניהו נוסע לפוטין כדי לנסות להציל אחיזה כלשהי בדרום רמת הגולן. הרחקת האיראנים היא ספין לצורכי "הישג", ותקיפות המיוחסות לחיל האוויר לא ישנו אסטרטגית את תוצאות המלחמה (חיל האוויר מחוץ למשחק, והוא דואג בעיקר לעצמו כשהוא מחסל פוטנציאל של טילי נ"מ). יש מצב בשיחת נתניהו־פוטין שבו הוא עושה שימוש בטראמפ, ייתכן אפילו שטראמפ זרק לו משהו בכיוון, לך דע באוויר הדליל סביב טראמפ מי אמר מה ולמה.



לפני שנסע להיפגש עם פוטין קיים נתניהו כתמיד שיחות עם "ידידיו" האמריקאים. ביניהם לינדזי גרהאם, סנאטור רפובליקני ואוונגליסט חשוך. קרוב לוודאי שסיפר לו מה הוא עומד לומר לפוטין. כל אמריקאי שנמצא בעניינים יודע שטראמפ רוצה להסתלק מסוריה, אקט שהוא בפירוש בניגוד לאינטרס של ממשלת הימין ונתניהו. והנה, כמו בסרט מתח, ממש כמה שעות לפני פגישת נתניהו־פוטין, גרהאם מזהיר בחשבון הטוויטר שלו פומבית את ממשלת ישראל: "לא להגיע להסכמות עם רוסיה בנוגע למצב בסוריה על חשבון עמדותיה של ארה"ב בנושא". ובכך פחות או יותר הסתיים מסעו של נתניהו לפוטין עוד לפני שהחל. מזל שהיה שם משחק כדורגל ושימוש מתועב בילדים חולי סרטן, שנועד להחליק את חקירות המשטרה.