לפני שבועות אחדים התפרסם כי במפעל סינון העפר שהוצא מחפירות עיר דוד נמצא מטבע, נדיר יחסית, מהשנה הרביעית ל"מרד הגדול". הוא נמצא בתעלת הניקוז הגדולה שהובילה ממרגלות הר הבית אל העיר התחתונה, אל אפיק הקדרון. אל התעלה נמלטו אחרוני המורדים בירושלים בחפשם מסתור מפני חיילי רומי הטובחים ביהודי ירושלים. העיר נפלה, והמקדש נשרף בתשעה בחודש אב, בדיוק היום לפני 1948 שנים.

1948. מזכיר לכם משהו?



במלאת 70 למדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, נפגשים שני מניינים. המניין לשנות החורבן ואובדן העצמאות המדינית, עם התאריך (למניינם) של חידוש העצמאות.



כשמרדו היהודים ברומאים, בשנת 66 לספירת הנוצרים, סחפה רוח גדולה של שמחה והתלהבות את יהודי ארץ ישראל, והתפשטה גם אל הגלויות. אחד מסממני הריבונות הראשונים היה טביעת מטבעות. שקלי כסף, וחצי שקל, ורבע. וגם מטבעות ארד, לפרוטות. ועל המטבעות טבעו המורדים סימנים יהודיים מובהקים: ארבעת המינים, גביע ניסוך המים מהמקדש, עץ התמר וסלי פירותיו, גפן ורימונים. כמו כן, הטביעו כתובות בכתב עברי קדום, זה של ימי הבית הראשון, שאף כי לא היה כבר בשימוש, התרפק על ימי הזוהר של מלכות בית דוד. "שקל ישראל", כתבו. "ירושלים הקדושה", ומנו את שנות המרד והעצמאות: ש"א (שנה א' למרד), ושנה ב' וג', וגם פירטו מה הם מונים: "לחירות ציון".



אבל באותו מטבע שנמצא לאחרונה בתעלת המסתור, כמו על המטבעות הנדירים ממש מהשנה החמישית למרד, כתוב אחרת: "לגאולת ציון". ומי שאינו יכול לדמיין כיצד נראה המטבע - ימצא בארנקו מטבע של 10 שקלים: הנה עץ התמר וסלי הפרי, והכתובת: "לגאולת ציון", גם באותיות העתיקות, גם באותיות שלנו.



חירות, בלשון הגמרא, משמעה השתחררות משעבוד באמצעות פעולה אקטיבית של המשועבד. איתמר עצמון כתב במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה" מאמר מרתק על מטבעות המרד. והוא כותב: חירות העבד - לעומת גאולתו למשל - היא שחרורו בזכות עצמו ולא בזכות גורמים חיצוניים. "עבד שחבל בעצמו יוצא לחירות" כתוב בתוספתא לבבא קמא ט'. כשמנו המורדים את השנים לחירותם - את שנות המרד מנו. ובשנתיים האחרונות כתבו "לגאולת ציון". האם נואשו מחירות הבאה בדרך מלחמה ארצית ותלו יהבם בגאולה שתבוא משמיים? האם שינוי הכתובת מעיד על ייאוש, או להפך - על אמונה גדולה בגאולה?



כשחרבה ירושלים, והמרד דוכא ברוב חלקי הארץ (מצדה החזיקה מעמד עוד שלוש שנים), מיהרו הקיסר אספסיאנוס, ואחריו בנו טיטוס מחריב המקדש, לחתום את ניצחונם בטביעת מטבעות "יודיאה קפטה" - "יהודה השבויה". כדי שבכל שוק משוקי המזרח תתפשט הידיעה כי האימפריה ניצחה ויהודה נפלה.



איפה אתה, ואיפה אנחנו



60 שנים לאחר מכן, כשפרץ מרד בר כוכבא, שוב טבעו היהודים מטבעות המעידים על עצמאות. הם נטלו את מטבעות הרומאים, מחו במכת קורנס את פני הקיסר והסמלים האליליים המוטבעים בהן והטביעו: "שנה אחת לגאולת ישראל". וחזית בית המקדש שחרב מתנוססת על המטבע. ואחר כך כתבו "שנה ב' לחירות ישראל" ובשנה השלישית, והאחרונה, הוטבעה הכתובת "לחירות ירושלים", וסמלי כלי הנגינה של בית המקדש, הנבל והכינור.



הגאולה קדמה לחירות במטבעות בר כוכבא. אולי על רקע הוויכוח בין החכמים בשאלה האם שמעון בן כוסבה הוא המשיח. "דין הוא מלכא משיחא" (זה הוא המלך המשיח) פסק ר' עקיבא, גדול חכמי ישראל בדור ההוא, והמנהיג הרוחני של המרד. אבל אחד החכמים, יוחנן בן תורתא, לא היסס להחציף נגדו ואמר "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא". ואולי זו עדות לקרע בין בר כוכבא וההנהגה הרבנית, לאחר שרבי עקיבא נתפס בידי הרומאים, ואחר כך הוצא להורג בעינויים קשים. התלמוד הבבלי מספר כי שמעון בן כוסבה לא נפל בידי הרומאים אלא הסנהדרין הוציאה אותו להורג ("קטלוהו"), כיוון שנוכחו שאינו המשיח. יש מדרש המעיד על הקרע הזה ושם בפיו של בר כוכבא את המשפט שהטיח לכאורה כלפי אלוהים "לא תסעוד ולא תכסוף", כלומר "אל תעזור ואל תפריע", שאומר מנהיג מרד הסומך על כוחו הצבאי ולא על נסים משמיים, אם כי מאיגרותיו וממטבעותיו עולה דמות של ירא שמיים ולא של כופר, חלילה.



על מותו של בר כוכבא במבצרו האחרון, ביתר שבהרי ירושלים, מעיד המדרש על מגילת החורבן, מגילת איכה: "ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא. הביאו את ראשו לאדריאנוס, אמר: מי הרגו לזה? אמר לו חייל אחד: אני הרגתיו. אמר (אדריאנוס) לו: לך והביאהו אצלי, הלך והביאו ומצאו נחש כרוך על צווארו. אמר אדריאנוס: אלולא אלוהים הרגו לזה, מי יכול היה להורגו?". המסורת מצרפת גם את נפילת ביתר ומותו של בר כוכבא לרשימת האסונות שאירעו לעם ישראל בתשעה באב.



את הסיפור על פסל הברונזה המפואר של הקיסר אדריאנוס, מדכא מרד בר כוכבא, הפסל שנמצא בתל שלם מדרום לקיבוץ טירת צבי, כבר סיפרתי יותר מפעם. אבי ע"ה, פרופ' ישראל אלדד, אהב ללכת בכל ט' באב למוזיאון ישראל, לעמוד מול הפסל ולומר לו: "נו...? איפה אתה, ואיפה אנחנו?".



כשמצא הרמטכ"ל השני פרופ' יגאל ידין (ובפועל - מפקד הצבא במלחמת העצמאות) את איגרותיו של בר כוכבא במערה במדבר יהודה, כתב אבי כי בעיכוב מסוים הגיעו איגרותיו של הרמטכ"ל האחרון של ישראל מימי המרד לידי הרמטכ"ל הראשון מימי התקומה. מין סגירת מעגל היסטורי ענק.



מדינת ישראל מרבה להשתמש בסמלים המופיעים במטבעות המרד הגדול ומרד בר כוכבא על מטבעות המדינה. גם בסמלי כלי המקדש: המנורה, הגביע והרימונים, התמר, הנבל הכינור, הגפן, השופר וארבעת המינים. רק בסמל אחד - הסמל העיקרי של מטבעות מרד בר כוכבא - לא עשתה המדינה שימוש: חזית בית המקדש. אולי כשתאזור המדינה די אומץ לטבוע גם את דמות המקדש על מטבעותיה, תהיה החירות שלה זכינו לפני 70 שנה גם לגאולה.