השבוע אכלתי פתיתים. פעמיים, פעם עם גבינה ופעם עם גולש. היה טעים. אני לא מבין מדוע הגברת שרה לא אוהבת פרפלך, ועוד צבעוניים כאלה. אפשר לחשוב, הגברת גדלה על קוקי־סן־ז'אק או אסקרגו לארוחת ערב בשאטו־דה־קריית טבעון. בסדרררר, היא באמת לא מעניינת אותי יותר מדי, וממש לא אכפת היה לי שנעדרה מהטיול של בעלה לשדרות, בלי העוטף. כי העוטף זה מצביעי מרצ ומפא"י ברובם, שזה יכול להיות אפילו יותר גרוע מארגוני טרור כאן. 
 

אני גם לא מבין מדוע כולם זועקים שביבי לא ירד לדרום מאה יום. למי זה חשוב? מה קרה, ראש ממשלה זה בי.איי־אם.איי־פסי־כו־לו־גית? מצדי שיישב מתחת לעץ באיי גואם ויחכה שייפול לו תפוח פינק ליידי במשקל רבע קילו לתוך הפה. אבל - שיעשה את העבודה: שלנו יהיה טוב כאן, ובעיקר בטוח.

המציאות שלפיה הוא ספון בבלפור ובשבת יורים על העוטף מאה טילי פארטייה מקרטון ופח מגולוון, והקיבינימט הביטחוני־מדיני בהנהגתו לא עושה כלום ומחכה שמצרים וקטאר ינהלו כאן הפסקת אש - זה מבוא לאסון. אז מה זה משנה אם הוא יורד לחבק את התושבים בעוטף? תהיה להם אזעקה אחת פחות בגלל החיבוקי? במה אנשים מתעסקים בדיוק? 
 



מספרים לי כבר 60 שנה בקירוב שאנחנו האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון, אבל בינתיים יש כמה כנופיות בעזה שעושות לנו סקולה־דה־רמי כבר 18 שנה. אין להם אמצעים מינימליים, אבל הם מטריפים אותנו. בשבת זה היה עוד שיא. החבר'ה של דובר צה"ל דיווחו לנו שיש איזה גדוד של חמאס שירינו לידו איזה טיל־טילונצ'יק שנורא הפחיד את המוחראבין. רגע, אני באמת דביל: יש שם גדוד שידענו על קיומו כי אנחנו אומת הסטארט־אפ ולא השמדנו אותו לפני שג'מעתו הרגה לנו את השבת? כשאני כותב "לנו", זה לא ל־נו, אלא לתושבי העוטף, שבגלל שהם סמול קיצוני ברובם אף אחד לא סופר אותם. סליחה, רק גבאי ויאיר'קה סופרים, בדיבורים. פרולה־פרולה, קיש־קיש קריא, אסתרא בלגינא. וזהו.

בנימין נתניהו וראשי הרשויות בדרום. צילום: חיים צח, לע"מ
 

הכי שפיץ בעולם, הרבה יותר מביבי, זה איווט שלנו, גבר־גבר. כשהיה שר החוץ, הוא הבטיח שיחסל את איסמעיל הנייה בתוך 48 שעות. מאז הנייה מבלה באחוזה של תשעה חדרי שינה וארבע בריכות בקטאר, ושותה בבוקר סמודי כדי שתהיה לו יציאה רכה. איווט גר בנוקדים, וממשיך לחפור לנו שנהיה "קול", כי זו מלחמת עצבים. וואו, הקיבינימט הביטחוני־מדיני בשיאו. תהיו "קול" ומה יהיה יהיה.
 

אני בכלל מאמין לחמאס שטוען שיש סיכומים שצה"ל יורה עליהם שלא מנת להרוג, אלא לידם בכאילו. תמיד האמנתי לעראברים כמו חסן נסראללה והנייה, יותר מאשר ליאהוד. היאהוד משקרים בלי הפסקה, רק שהשקרים האלה עולים לנו 77־80 מיליארד שקל בשנה, כהתעצמות ביטחונית שלא יודעת לריב עם קונדומים מעופפים. כאילו לחמאס יש לוחמת סייבר, או כיפת ברזל ושרביט קסמים וכל הג'ז הזה. 
 

אלוהים, במחילה, תעשה שלא תהיה לנו כאן מלחמה נגד צבא, כי 45 שנה אנחנו נלחמים רק בכנופיות: פת"ח, חיזבאללה, חמאס וגם קצת תת־כנופיות. אם חס וחלילה ניאלץ להתמודד עם צבא אמיתי, רק אתה - אלוהים - תוכל לשמור עלינו, אם האיראנים למשל לא ירצו לשחק במחשבים, אלא באמת להתאבד עלינו.
 

עד שצבא אמיתי ירצה להתגושש איתנו קצת, לנו יהיה צבא כמו משמרות המהפכה. השר של המשמרות יהיה נפתלי הגבר, שמקשיב לסמוצ'קנע ועוד כל מיני חברים בבית היהודי הלבן - זה שלא אוהב עראברים, פרענקים ונשים שגם מדברות עצמאית. הא, שכחתי. גם הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים לא אוהבים שם, על אף שסטטיסטית 12% מהאוכלוסייה ביהודה ושומרון הם להט"ב. אז במשמרות המהפכה של ישראל, שפעם היו צבא העם, לא מרשים לחיילים וחיילות לרחוץ בבריכה - אלא רק בבגדים.
 

עכשיו החבר סמוצ'קנע נלחם בדיירות של הדרעק, שבאות לעבודה בשרוולים קצרים, רחמנא ליצלן. איפה אלוהים? זה שראה את דוביד'ל הג'ינג'י משחק עם יהונתן (נעמת לי מאהבת נשים) ולא התערב גם אז. או אולי כן, ולא סיפרו לנו בגלל הצנזורה. וכך צייץ סמוצ'קנע בטוויטר, ביום שלישי האחרון: "כמה מביך וכה צפוי... אחסוך מכם את התמונות המביכות, אבל החברות מרב מיכאלי וקסאניה סבטלובה עלו לנאום במליאה הבוקר בשמלות ללא שרוולים". 
 

מאוד התרשמתי מהפרץ הדתי־לאומי־פרימיטיבי של סמוצ'קנע, אז עניתי לו: "וואו, איזה עצוב. ולך לא היו גלימות וקונוסים לתת להן? אתה יודע, התלבושת שלובשים כשמדליקים איזו משפחה ושרים ברקע: ברן־בייבי־ברן. נורא חבל, שפר ת'אפסנאות". צייצנים מחו בפני והציעו להשתמש בשפה שאוהבים בבית היהודי הלבנבן: צי־ברענט־קינדרלעך, צי־ברענט. הסכמתי מיד, כי אני אדם נוח לבריות שאינו אוהב להתקוטט על פארש מאז שניקיתי קצת רעלים מהפיגורה. 

שריפה בעוטף עזה - טרור העפיפונים. צילום: טל לב רם
 

# # #

השבוע צפיתי בשתי תוכניות מופת, לדעתי כמובן. הראשונה הייתה על המחתרת היהודית, שפעלה כאן בשנות ה־80, הרגה קצת, הורידה קצת רגליים לפלסטינים ועיוורה חבלן משטרתי. אבל החבלן עראבר, אז זה קולטרל־דאמג'. אף אחד מהג'מעה לא בכה יותר מדי על החבלן. שי גל עשה עבודה, כדי להבין, ובעיקר להודיע לנו, שהמחתרת לא מתה, היא חיה ונושמת. אומנם ראשיה הזדקנו קצת, אבל הם לבו ודמו של המחנה הלאומי. לא כמו מפא"י ומרצ, שהם סמול־פלשתינו־מחבלו־תקשורתי, כפי שמטפטף לנו שפטל מהדער־שטורמר. האסירים־מחבלים־רוצחים־מורשעים מהמחתרת מוכנים לפוצץ את הר הבית אתמול. הם מנהלים את ההתיישבות באיו"ש וסרים למרותם של רבנים, שמתייחסים לחיי אדם כאל צ'יפס - גם יהודים וגם עראברים בני דודים. הכל בשביל קידוש השם, שבכלל לא רוצה שיקדשו בשבילו רצח. ככה המשרתים שלו, שהוא אינו יודע על קיומם, החליטו שהוא רוצה.
 

צפיתי בשלושת הפרקים ברצף, והבנתי שאיבדנו את הארץ הזו. לא לכנופיות מחבלים עראברים שחבל על האוויר שהם נושמים (אני עדיין מייחל להחלת עונש מוות, אבל דיירי אגם הדרעק פוחדים להיענות לציפיות שלי), אלא איבדנו אותה לכנופיות המחבלים עם הכיפעלך, שמעוניינים לגמור את החילונים בצוותא חדא עם הפלסטינים וכל המוסלמים במזרח התיכון ובכלל. הרי חייבים להגיע לפרת והחידקל, כדברי הנואמים בסדרה. 
 

איני משוכנע שהסדרה הזו תהיה חומר לימוד משובח בבתי הספר לתלמידינו הרכים, שמתבקשים למות בעד ארצנו. מצד שני, נראה שהשר לענייני BDS, גלעד ארדן, וכמובן נפתלי הגבר, לא רוצים שאזרחים שלנו, לוחמים וקצינים בצה"ל, יספרו לתלמידים את האמת שלהם. זה לא, ממש לא. כי איך הילדים יסכימו למות בשביל מפלגות ימין־שמאל־מרכז־ימה־וקדמה־צפונה־ונגבה מטונפות על־אמת, שלא יודעות להגן עליהם? הנה למשל שלשום ביצהר תקפו בחורינו המצוינים את שוטרי מג"ב ויידו אבן בראשה של שוטרת/לוחמת. הם נורא אמיצים, חלאות המין האנושי האלה. אז שלושה נעצרו, זכו לצעקה חמורה בחקירה, ונשלחו להמשיך להיות קאובויז על פארש בהתנחלות הזו.
 

# # #

התוכנית השנייה שבה צפיתי הייתה סטנד־אפ של ביל מאהר, ספיישל של HBO בטולסה אוקלהומה - מדינה שהייתה שותפה מלאה להליך שיגורו של דונלד טראמפ לבית הלבן. מאהר, 62, בן לאב קתולי ממוצא אירי ולאם יהודייה, בוגר אוניברסיטת קורנל היוקרתית, יודע לתת בראש. את הכיוון שלו הוא ידע כבר בעת לימודיו, והכין לעצמו זולה של כסף כסוחר מריחואנה באוניברסיטה, כשידע שיתפרנס בקושי בתחילת הקריירה. 
 

הוא דמוקרט מוצהר, תומך בזכותן של נשים להחליט על גרידה אם הן לא מעוניינות בהמשך הריונן. תומך בלגליזציה של מריחואנה, כמשתמש יותר מ־40 שנה. הוא רווק ללא ילדים, מתוך בחירה לא להביא צאצאים לעולם שבו דמוקרטיה צפויה להכחדה. מאהר יודע לתת בראש. מה שהוא עושה בתוכנית לדונלד, הבן של פרד הגרמני, לא היה עושה אצלנו שום סטנדאפיסט גם לאייכמן. הוא משמיד את נשיאו, הוא מתייחס אליו כאל ערימת רקמות רקובות, במשך 62 דקות. זו אמירה! זו דעה! הוא ממשיך דרכם של לני ברוס האגדי, הווארד סטרן, וכל אלו שיוצאים נגד שלטון באשר הוא שלטון: דמוקרטי, רפובליקני ומה שביניהם. הייחוד של מאהר שהוא עושה את העבודה מול קהל שהוא אנטי מוחלט ויש מה ללמוד ממנו, אם מקשיבים לסאב־טקסט. 


# # #

וואו, סנדי נעלמה. הורדתי לגינה הסמוכה לבית החדש, נתתי לה לפרוק אנרגיה, והנבלה לא העריכה את המחווה. אני הולך בכל השכונה עם חטיפים ביד וקורא לה, וכלום. חשבתי לנסות את השיטה של הטכנאי מ"יס" שבא הביתה וקרא לה: צ'ו־צ'ו־צ'ו. היא דפקה עליו זינוק פלוס גרגור, שהתפוצצתי מצחוק. אבל עכשיו אני מסתובב בעיר, לחפש את החולירע־יאסנה הזו - וכלום. 
 

אמא שלי התקשרה כדי להזכיר לי שהיא חיה. "רוני, כמה זמן לא היית אצלי?" 

אמא, אולי די? אם היה קורה לך משהו היו מודיעים לי. היהודים שלך טובים בהודעות. תני לי אוויר. 

"הייתי אצל הרב", היא המשיכה. "לא נסעתי אליו לירושלים, אבל דיברתי איתו בטלפון. הוא אמר לי לקרוא משהו. קראתי, ועכשיו אני מקווה שהכל יהיה טוב".
 

אמא, את יורדת מהפס, מזל שאבא לא כאן לשמוע את השטויות האלה. את זוכרת שכשהוא חלה הלכת לאיזה רמאי שרלטן, והוא אמר לך שהכל יהיה בסדר? אז אבא בבור כבר 23 שנים. שילמת לנוכל הזה? 
"בטח, רוני. מה, אתה חושב שזה בחינם?" 

דיייי. אני לא רוצה לשמוע, אני נורא עסוק, נדבר. 

"רגע, רגע, מה נשמע בבית? איך הבנות? ומה עם גיא? עשית משהו עם סנדי? אין לך רחמים על אשתך?"
 

אמא, כולם בסדר. מה זה רחמים על אשתי? מי הביא את הכלבה? אני או היא? היא הביאה ויש לזה השלכות. אז היא משירה שיער, מה לעשות? זה כלב. עכשיו היא ברחה לי, ואני מחפש אותה בכל העיר. יאללה ביי, צלצלי לרב שלך. אם הוא כזה שפיץ, שיגיד לך איפה הכלבה. אולי אלוהים מתקשר איתו בוואטסאפ. 
 

טלפנתי לכיפוש לספר לה שסנדי נעלמה לי. איתה מתנהל הקרב האמיתי שלי.

"יששששששש. איזה כיף", היא ענתה. "אני כבר מדליקה נר, בתקווה שהיא מצאה בית פרטי עם גינה של דונם". 

כיפוש, על אף שאין לי פייסוש מטומטם, אני יודע שפרסמת מודעה למסירה שלה. אמרו לי. 

"נכון, חיים שלי. פרסמתי ביד2, אבל אין היענות. אני מאוד מאוכזבת ממך שלא הצלחת לשכנע את מריומה משאנטי במדבר ואת אלכס מאחווה לקחת אותה. כנראה לא השקעת בזה".
 

תגידי, לקחת משהו? הם לא רוצים לדבר איתי יותר. הייתי באזור של אלכס, טלפנתי אליו שנלך לאכול בג'לג'וליה, הוא לא ענה לי. והכל בגללך. מיכאל, בעלה של מריומה, שאני רוצה לעזור לו במרוץ האופניים השנתי שלהם, לא מחזיר לי טלפונים. את בסדר? זו הייתה טעות לפנות אליהם. ואת אילצת אותי. 

"צודק. אבל אם אני הייתי מדברת איתם, הייתי מצליחה. אתה ישר עשית מזה צחוק. היא אכלה לי את הנעל, אכלה לי את הכפכף. תמיד אצלך זה פארטיות. בינתיים אני משלמת על הנזקים שלה. והיא גם אוכלת לי את הקירות בבית החדש. הלוואי שלא תחזור". במקביל הייתה לה שיחה ממתינה. מישהו בשכונה מצא את סנדי באיזו מדשאה, וחיים מהקפה מחזיק בה עד שאגיע לאסוף אותה.

# # #

בינתיים אני תקוע באזור הקריה, והלהט"ב מפגינים נגד אגם הדרעק, שמונע מגייז להשתמש בשירותיה של אם פונדקאית בארץ. איני מבין את הלהט"ב. מדובר במאות אלפי בוחרים, גברים ונשים, ששווים לפחות 12 מנדטים באגם הדרעק. מדוע הם לא מקימים מפלגה, מושכים את הקולות משאר ארגוני הפשע לכאורה, ויוצרים סוג של בלוק חוסם? פשוט טמטום במהותו. הצריף של תמרי במרצ לא יעזור, גם ההומו־מחמד בליכוד, אמיר אוחנה, לא שווה כלום עם הכאילו־דאגה שלו. 
 

צאו על החיים שלכם. אתם מחזיקים כאן את הכלכלה (גייז מוגדרים כ"דינק" - הכנסה כפולה, ללא ילדים), ולא השטריימלים החניוקים, שבטוחים שהם מתנה לאלוהות. אז יאללה, ג'מעה, במקום לרקוד על המשאיות במצעדי הגאווה, תקימו רשימה, תהיו חלאות, ותסחטו את הגועליציה. מה יותר פשוט מזה?

# # #

נחלצתי מהפקק, אספתי את הכלבה הסוררת, השקיתי אותה באהבה, והיא נצמדה אלי. פתחתי מחשב כדי ללמוד שאיזה רב'ה קונסרבטיבי נעצר בגלל שחיתן ללא מס חאווה מהרבנות. נלחצתי, אני הרי מחתן זוגות של להט"ב, גברים ונשים, ללא תמורה זולת ארוחת ערב באירוע. אני רעב אחרי הטקס, מה לעשות?
 

הלכתי לחדר והכנתי תיק קטן, למקרה  שיבואו לעצור אותי ב־5:30 זולו־טיים. שוב טלפנתי לאישה ועדכנתי אותה בהתפתחויות. "מאמי, תיזהר ממני עם השטויות שלך. שש שנים אני משקיעה בשיקום שלך, אבל אתה רודף אחרי ריגושים. אני מזהירה אותך, כבר אני מתחילה לרעוד". די, די, תרגיעי עם המרוקו. אני הולך לנמנם, כשתבואי תבשלי את הקציצות הקטנות האלה עם רוטב בשר, ותכיני לי פתיתים. "בסדר, חיים שלי. ככה אני אוהבת אותך. כשאתה לא יוצא מהבית, והשטויות נדבקות אליך. אספת את סנדי?"
 

כן. היא נחה על הספה. "תוריד אותה מיד! אבל מיד! בשביל מה קניתי לה שטיח מיוחד. מיד תוריד אותה!". בסדרררר. אני צריך שקט. ביי.

tguvot@maariv.co.il