1. נתון מדהים עולה מן הדוח המסכם את שנת 2017 שפורסם על ידי הפרקליטות. לפיו, כחצי מהעתירות המוגשות לבג"ץ עוסקות בענייני יו"ש. 25% הן עתירות הקשורות ישירות ליו"ש ועוד 23% עתירות בענייני מעצרים מינהליים של פלסטינים, גם הן ביו"ש. כל מי שמכיר את התמונה יודע עד כמה עתירות הבג"ץ הללו לא נולדות מעצמן ולא צצות באופן אותנטי. מדובר בתעשייה מתוחכמת, שממומנת על ידי גורמים זרים ועוינים - מהרשות הפלסטינית ועד לממשלות וארגונים אירופיים. אלו מעבירים כספי עתק לגופי חזית המכונים ארגוני זכויות אדם, שהם מצדם מעסיקים את גדודי עורכי הדין המגישים את העתירות.
מדובר במעגל של עורכי דין המחולקים לגזרות ולפעמים גם לאזורים. יש מי שעוסק בקרקעות וצווי הריסה, יש מי שמגן על מחבלים. הכל מאורגן, מתוחכם ונעשה כדי למוטט את חומות המדינה, הממשלה ובעיקר את רצון מרבית הציבור הישראלי. והכל מתרחש באמצעות המערכת המשפטית של המדינה עצמה. זוהי מלחמה נגד המדינה הציונית, כששדה המערכה הוא בית המשפט הגבוה לצדק שלה.
מה עושה מדינת ישראל כדי להתגונן? למעשה כלום. גופי המדינה מעולם לא זיהו את הבעיה ולא הגדירו אותה. המערך המשפטי של המדינה לא רק שלא משיב מלחמה שערה, חלק ממנו משתף פעולה. למשל, מערכת הייעוץ המשפטי ביו"ש ובעבר גם מחלקת הבג"צים בפרקליטות. בין שמהתמסרות ורצון, בין שמבלגן, מאי־הבנה ואפילו מגרירת רגליים. רק צד אחד נחוש ומאורגן במערכה הזו.
ראש הקרב האנטי־ישראלי ניצל עד היום את העובדה שהקרבות התנהלו בבג"ץ ולא בבתי המשפט הרגילים. בג"ץ, מעצם מהותו, עמוס עד אימה ואין לו כלים לבדוק ראיות ולברר עובדות. אם מוסיפים לכך אוריינטציה אוהדת או נרפית של הפרקליטות, ולא פעם הזדהות אידיאולוגית של שופטים מסוימים עם העותרים, הרי לכם מתכון לאסון.
במסגרת המציאות הזו השיג האויב הישגים כבירים בפרשיות שהסעירו את המדינה כמו עמונה, עפרה, נתיב האבות, מגרון ועוד ועוד. אלא שבשבוע שעבר, דווקא על רקע הנתונים המבהילים מבג"ץ, נרשם צעד ראשון לתחילת הפתרון. הסמכות לדון בחלק מסוים מהעתירות בענייני יו"ש, מעל הכל בענייני תכנון ובנייה, צווי הריסה ודומיהם, עברה לבית המשפט המחוזי־מינהלי בירושלים. מניסיון, במחוזי העניינים נראים אחרת לגמרי. אף על פי שמדובר בהליך משפטי שגם הוא מינהלי כמו בבג"ץ, הרבה יותר קשה להערים על השופטים. יש להם גם יותר זמן וגם ערכאת ערעור מעליהם. הצעד הארגוני לכאורה הזה נרקח על ידי שרת המשפטים איילת שקד, שהבינה את המלכוד בבג"ץ. יש בו פוטנציאל להשפיע משמעותית על המלחמה המשפטית שמתנהלת בענייני גורל הארץ והמדינה.
2. נתחיל מהסוף - עקרונית אני בעד שוויון זכויות ללהט"בים, אבל יש משהו מאוד צורם במסע המחאה ההומו־לסבי העכשווי, שמכונה הקרב על השוויון. יש נטייה לא הגונה להציג את ההומואים והלסביות של ארץ הקודש כציבור נרדף ואומלל. אלא שהאמת הפוכה: הלהט"בים הם הקהילה שנהנית מיחסי הציבור הטובים ביותר בישראל. למרבה הצער, יחסי הציבור המופלאים שלהם הופכים לעתים לכוחניים ולדורסניים, כנהוג בדיקטטורת הפוליטיקלי קורקט המודרנית. כך, כמעט כל מה שמיוחס לגישת הציבור הישראלי כלפי הקהילה הזו הפוך מהתדמית המסכנה והחלושה שמוכרים לנו.
בהתאם לפוזה, כותרות המסע הציבורי ששטף את המדיה השבוע זעקו נגד האפליה של הקהילה הגאה. מערכת דוברות משומנת סיפקה לנו סיפורים מכמירים על הומואים ולסביות שנרדפים על נפשם. אבל המציאות הפוכה. ההומולסבים הם ציבור קטן יחסית, שיש לו השפעה אסטרונומית על עיצוב המוחות שלנו. איזו קהילה בגודל הזה הייתה מקבלת שידורים ישירים וארוכים במהדורות החדשות המרכזיות של רשתות הטלוויזיה? לטובת מי היו מעיזים המנחים לצאת מעורם כדי להזדהות ולקדם את ענייני המפגינים? איזו קבוצה שנלחמת על נושא שנוי במחלוקת הייתה מגובה באופן גורף, בכל פורום ציבורי? עד שמי שמעז להביע ביקורת או דעה הפוכה לרצון הקהילה - מבוזה, נרמס ומושתק.
התפרים הגסים של המחאה המחושבת הזו, הבלתי ספונטנית, היו אמורים להיחשף על ידי התקשורת עצמה, לו זו הייתה מבצעת את תפקידה. אבל לא קיבלנו דיווחי אמת לגבי מי עומדים מאחורי "ההזדהות הספונטנית" האדירה שמכרו לנו. יוצאת דופן הייתה כתבה של ענת ביין־לובוביץ' ב"גלובס", שתיארה את הקמפיין המתוכנן בקפידה, וכיצד בוצע המסע הכוחני של קואליציית יחצני הלהט"בים. מהתיאורים עולה שחברות מרכזיות במשק נסחטו באיומים, לא פחות. מור שובבו, הומוסקסואל ובעל חברת יחסי ציבור בפני עצמו, לא התבייש להעיד באלו המילים: "על מי שלא הסכימו (להודיע שהם לא מנכים כסף משכרם של עובדים שובתים ושהם תומכים בשביתה) הפעלנו לחץ מאסיבי. התקשרנו למנכ"לים, לסמנכ"לים, לדוברים. אמרנו להם: 'נדאג לעדכן בתקשורת שאתם לא איתנו'". כך, על חברות שלא יישרו קו מיידי עם תדמית ההזדהות הרחבה שהקהילה ניסתה לשווק, איימו בשיימינג אכזרי. וכידוע, זה עבד.
למעשה אין מקום להיות מופתעים. הפער בין התדמית האומללה שמנסים למכור לנו לבין המציאות שכולנו מכירים בוטה וצורם. כל כך רע פה להומואים ולסביות, עד שתל אביב הפכה לחצי בירת הקהילה הגאה העולמית. רק לפני מספר שבועות היו כאן לגיונות של להט"בים מכל רחבי העולם. קשה היה שלא להבחין בהם, למשל, בחוף הים של תל אביב. הם כל כך סבלו ונרדפו, עד שבשנה הבאה יחזרו הנה לכייף בזירת הפשע.
בד בבד, כל מה שקשור לקמפיין הנוכחי, שעסק לכאורה באימוץ ובפונדקאות, הדיף ריח של סדר יום שונה לחלוטין. ההפגנה בכיכר הייתה כל כך לא פוליטית ובגלל זה זעקה כרזת ענק לצד הבמה: CRIME MINISTER. כרזה שמתכתבת היטב עם הקמפיין להפלת נתניהו, ולא ברור מה הקשר שלה לאימוץ או לפונדקאות. גם הנאומים של אורנה בנאי ואחרים נגד ישראל "המדינה הלאומנית" הבהירו שיש אג'נדה נסתרת מעבר לשוויון ללהט"בים. לא מפתיע שרבים מהמארגנים הובילו את קמפיין רוטשילד בזמנו ועכשיו מצאו אילן חדש להיתלות בו להשגת אותה המטרה.
בכלל, הקרב האמיתי אמור היה להיערך נגד הממסד הדתי, במיוחד החרדי, ובמערכה הזו יש בהחלט מה לעשות. אז למה מכונת יחסי הציבור המשומנת והכוחנית הזו לא נרתמה למאבקים החשובים יותר, עם כל הכבוד? למשל, המאבק על השוויון בנטל - על גיוס ושירות לאומי של חרדים וערבים. ומה עם גישה הומנית ומקילה בגיור של העולים מרוסיה? מה עם המונופול החרדי בענייני כשרות והמאבק נגד השחיתות והאטימות של הרבנות הראשית? מי שבאמת רוצה להיאבק בכפייה הדתית לא יושב על הגדר בזירות החשובות הללו.
בשורה התחתונה, הוויכוח על מעמד הלהט"בים הוא לגיטימי, ובמקרים מסוימים מוצדק. אבל היפוך היוצרות בין חלשים לחזקים, בין נרדפים לרודפים, מעורר תחושה קשה של זיוף ומטרות זרות.