בימים של שגרה - כשעל הפרק נמצאים נושאים כמו המונדיאל, טראמפ או דיון על תשלומי הורים בוועדת החינוך של הכנסת - יש לנו אחלה עיתונות ישראלית. הבעיה מתחילה אחת לכמה שנים, כשאירוע מז'ורי מביא אותה להתפשט מתפקידיה, להשליך את תעודת העיתונאי שלה, ולקפוץ כשחיינית מן המניין לשלולית הפוליטית. זה קרה בהתנתקות, זה קרה במחאה החברתית, זה קרה ערב הבחירות, זה קרה השבוע סביב חוק הפונדקאות.

מהרגע שבו קהילת הלהט"ב השמיעה קול בעניין, היה ברור שיהיה פה הכל חוץ מדיון ענייני. זו לא הייתה עוד התגייסות עיתונאית, זו הייתה עיתונות אקטיביסטית ברוטלית. קודם סיקרה העיתונות את חקיקת החוק בכנסת, אחר כך המרידה נגדו את הציבור וקראה לו לצאת ולהפגין, ואז ירדה אל השטח כדי לסקר את המחאה. בין לבין, למעט ממש בשוליים, היא דאגה שלא לקיים כאן דיון. לא על הפונדקאות, לא על הדרישות של ההומואים, לא על המחיר שישלמו הנשים.



צד אחד, כמו תמיד, הוצג כקורבן. צד שני כמקרבן. ומהמקום הזה את אף אחד לא מעניינות העובדות, והשאלות, ומה בדיוק יקרה פה אם נקבל את דרישות ההומואים ונצטרך להתמודד עם אלפי פונדקאיות, ואם פונדקאות זה בכלל טוב או רע. במקום לעשות את עבודתם, בחרו כלי התקשורת להצטרף למחאה. עיתונים, ערוצי רדיו וטלוויזיה שיחררו את עובדיהם להפגנות. שידורים חיים רצו לכל אורך היום. כל חמישה אנשים שהרימו את דגל הגאווה בכרמיאל, קיבלו אזכור בחדשות.



ספין אחד הורץ כאן כל השבוע ועבד בענק. זה הספין שניסה, ואף הצליח, למכור לציבור את האגדה שלפיה המתנגדים לאישור פונדקאות לגברים - סטרייטים והומואים - הם החשוכים, ההומופובים, הגזענים, הדוסים, אלה שממילא קל לשנוא, אלה שמוכרים לכולנו מהפרקים הקודמים.



אז הנה העובדות. כל הדיונים בכנסת התנהלו בצלן של מסקנות ועדת מור יוסף, שבדקה לפני כמה שנים את סוגיית הפונדקאות. בוועדה הזו לא היו רבנים. בוועדה הזו לא היה לבצלאל סמוטריץ' ייצוג. היא הייתה מורכבת כולה מאנשי מקצוע. ישבו בה פרופ' שלמה מור יוסף, לשעבר מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, פרופ' ריאד אגבאריה, מנהל בית הספר לרוקחות באוניברסיטת בן גוריון, פרופ' מרתה דירנפלד, מנהלת היחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים כרמל ויו"ר האיגוד הישראלי לחקר הפריון, אורנה הירשפלד, עובדת סוציאלית ראשית לחוק ההסכמים לנשיאת עוברים ממשרד הרווחה, עו"ד מירה היבנר־הראל, היועצת משפטית של משרד הבריאות, ד"ר מרדכי הלפרין, הממונה על אתיקה רפואית במשרד הבריאות, ד"ר שלומית כהן, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, עו"ד מוריה כהן־בקשי, ממחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, פרופ' אסא כשר, מאוניברסיטת תל אביב, פרופ' אפרת לוי־להד, מנהלת המכון לגנטיקה רפואית במרכז הרפואי שערי צדק, פרופ' יוסי לסינג, מנהל אגף נשים ויולדות מביה"ח "ליס", עו"ד יהושע שופמן, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ופרופ' אברהם שטיינברג, מנהל היחידה לאתיקה רפואית במרכז הרפואי שערי צדק.



בין כל החברים החשובים הללו, שהגיעו ממגוון מקומות והתמחויות, לא היה ולו איש אחד שסבר שצריך לאפשר לגברים להביא ילדים באמצעות פונדקאות, כפי שמבקשת קהילת הלהט"ב. קראתם טוב? אפילו לא אחד. הלאה. עבודת מחקר חשובה נוספת בתחום הזה נכתבה על ידי ד"ר אתי סממה, מומחית בתחום הפונדקאות, בעברה נציבת קבילות הציבור לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ועל ידי נופר קנופלר. גם כאן, צריך להדגיש, לא מדובר בנשים שבאו מהעולם הרבני. גם כאן לא מדובר בכאלה שאפשר לפטור בטענה שהן הומופוביות. נהפוך הוא. במחקר שלהן הן מדגישות שעניין השוויון חשוב להן מאוד. ועדיין, מקצועית, אף אחת מהן לא ממליצה ללכת, ולו מטר אחד, לכיוון שאליו דורשת הקהילה הלהט"בית שנלך. וזה מדהים. כי אחרי שבוע שבו העיתונות והקהילה הלהט"בית טחנו לנו את המחשבה ושכנעו אותנו שכל הסיפור זה הקרב בין נאורים לחשוכים, מתברר שהכל בלוף.



זה לא שדעתי האישית חשובה כאן, אבל כדי להזיז הצדה מי שחושד שאני מקדם כאן אג'נדה מסוימת, אבהיר כבר כאן שבסוגיה הזו אני די באמצע. לו הדבר היה תלוי בי, לא הייתי מאפשר לגברים להביא ילדים לעולם באמצעות פונדקאות בתשלום, אבל לא מונע מהם - הומואים וסטרייטים כאחד - להביא ילדים באמצעות פונדקאות אלטרואיסטית.



עוד נחזור לעניין הזה, ובהרחבה, אבל קודם כמה מילים על התפקיד של התקשורת בטרללת שאחזה אותנו בסוגיה.



פסטיבל הגאווה



אם תדרגו את העניין של הציבור במאה החוקים האחרונים שעברו בכנסת, אפשר להניח שחוק הפונדקאות ימצא את עצמו איפשהו בעשירון התחתון. לא מדובר בחוק מהפכני, גם לא בפריצת דרך חדשה. הסיפור פשוט. עד היום רק בני זוג יכלו להביא לעולם ילד באמצעות פונדקאית. עכשיו מרחיבה המדינה את תחולת החוק ומאפשרת את זה גם לנשים יחידניות, כשקהילת הלהט"ב דורשת שגם גברים, הומואים וסטרייטים, יהיו בעסק. אז למה עסקנו בזה בפרופיל גבוה כל כך? כי לקהילה הלהט"בית יש את הלובי החזק ביותר בתקשורת, ומהרגע שהתקשורת החליטה שזה המאבק הכי חשוב, מצאנו את עצמנו בפסטיבל פונדקאות בלתי נגמר.



לא סתם פסטיבל. יום שידורים מלא של פרומו לקראת ההפגנה של ראשון בערב, כתבים שעולים לשידור בסרט נע כשאתה לא מבין אם הם על תקן של עיתונאים או על תקן של מפגינים מהשטח, עמדות שידור שמוצבות בכיכר עם פריצות בכל תוכנית שעות לפני שהמפגינים יצאו מהבית, ערוץ טלוויזיה אחד שבחר להריץ שקופית מיוחדת עם קריאה להגיע להפגנה ושעון שמזכיר מתי היא נערכת, וים של תוכניות שבהן לא הוקשתה שום קושיה.



דנה ויס, הפרשנית המדינית של חברת החדשות, העלתה לטוויטר צילום שלה בכיכר רבין, על רקע הציוץ "משדרות בגאווה", כאילו היא חלק מהמפגינים ולא עיתונאית שנשלחה כדי לדווח עליהם. רק דמיינו לעצמכם מה היה קורה אם בתקופות ההתנתקות, נניח שהיה אז טוויטר, היה מגיע כתב לסקר את ההפגנה הגדולה של אנשי גוש קטיף, ובמקביל מצייץ בטוויטר "משדרים בכתום". אני האחרון שאטען שלעיתונאי אסור להביע עמדה. אבל מה עושים כשכולם על המסך מחזיקים באותה עמדה? מי ייצג, בשאלותיו ובהערותיו, את העמדה הסוברת שדווקא עמדת קהילת הלהט"ב היא שפוגעת בנשים עניות, שנדחפות לפונדקאות, ומנצלת אותן בציניות לצרכיה?



חוץ מזה, אפרופו הציוץ של ויס, מה היינו אומרים אם שופט כדורגל היה רץ על המגרש בדרבי התל אביבי כשהוא לבוש חולצה של הפועל? עזבו שופט. תארו לעצמכם שרמי ויץ היה משדר כך את המשחק. נראה לכם סביר? הרי יש כאן ויכוח על החוק הזה. זה עניין במחלוקת. ויס לא הייתה לבד. גיא מרוז ואורלי וילנאי, במשדר מחפיר שעוד נחזור אליו, שידרו ביום ראשון כשדגל הגאווה מונח על השולחן שלהם. דגל הגאווה, אגב, זה סבבה. רק תחליטו אם אתם עיתונאים או מפגינים.



היה ממש מדהים לראות איך עיתונות שצלבה במשך שנים כל חרדי אנונימי שלא עמד בצפירה של יום הזכרון, או ששיחק כדורגל בגן סאקר ביום השואה, חיה בשלום עם קהילה שלמה שבעידוד חברי כנסת רומסת את יום הצום על חורבן בית המקדש, שמצוין בעם היהודי כבר 1950 שנה. הסטנדרט הכפול הזה לא נגמר פה. השבוע, כשהלהט"בים חסמו את איילון, התברר פתאום שכשרוצים, חסימות כבישים יכולות להיות עניין חביב, סימפטי ומרגש.



כשראיתי את הסיקור בוואלה, נזכרתי מה קרה באתר הזה כשמפגינים חסמו כבישים לפני ההתנתקות. "כך תעיפו את המתנחלים מהכביש", המליצה אז בוואלה כותרת מאמר המערכת. "מאות מתלהמים ישתלטו לכם הערב על הכבישים והצמתים וימנעו מכם להגיע הביתה. אולי הגיע הזמן להראות להם מי יותר חזק". גם המלצות ספציפיות היו שם אז. "לרדת לאיילון בקבוצות גדולות עם שרשראות כבדות, נבוטים למיטיבי הינף, או סתם אגרופים עם נצרה משוחררת, ולחכות לראות מי הדביל שיתעקש לחסום כבישים ולהתפרע דווקא בשטח שלנו... להכין מראש מספר דליים עם מים מהירקון ולהטיח בכל אידיוט שינסה לסכן אתכם בכביש. אם אין לכם מקום לדליים, תמיד אפשר להשתמש בבקבוק עם המים המטונפים שהכנתם לרדיאטור... לחובבי המערבונים, זה הזמן להתאמן בשזירת לאסו ולהתנסות בלכידת איזו בהמה גסה. לאנשי אנונימוס, אפשר לשאול כמה פיטבולים מסניף צער בעלי חיים המקומי ולקחת אותם ליום כיף, כולל ארוחת שחיתות על התחת שלהם".



"זה הדהים גם את החולמים הגדולים שבין המארגנים", התפייטה אורלי וילנאי על החסימות השבוע, בעוד גיא מרוז מתרוצץ בין הנהגים התקועים ומסביר להם את חומרת המצב. "לא נורא אם תעמוד קצת בפקקים", גער באחד. "למה אתה מצפצף?", נזף בשני.



אם לשפוט לפי עברו, הסבלנות של מרוז לחוסמי כבישים זה משהו שכנראה התפתח עם הגיל. לפני 13 שנה, בהתנתקות, כשעשרת אלפים איש נעקרו מביתם, הוא היה עם פתיל קצר יותר. "למה עשו את ההתנתקות בחופש הגדול?", תהה אז. "דמיינו את אותו דבר רק בלי השב"חים המחוצ'קנים ששוכבים שם על הכביש כאילו לא מכוער שם מספיק". לא רק במפונים הוא התחשב. גם בחיילים. "כנראה שגם דאודורנט אין בשפע", לעג. "קחו 32 מעלות בצל, 80 אחוזי לחות, המון זקנים וטליתות, ותבינו כמה באמת קשה לחיילים שם לפנות".



הייתה לו, למרוז, גם תובנה תקשורתית אז: "תודו ש־15 אלף מתנחלים קיבלו טיפה יותר תשומת לב מחצי מיליון ילדים מתחת לקו העוני. אולי כי העניים ימותו בסוף, והמתנחלים יחיו בקרבנו לעד, וחבל".



צריך להתעכב רגע על השעה שהפקיד ערוץ עשר בידיים של אורלי וגיא, שעה שבינה לבין עיתונות לא היה ביום ראשון ולא כלום. השניים ישבו באולפן, מבסוטים מעצמם, כשביניהם מוצב כאמור דגל הגאווה. שום שאלה לא הייתה להם, למרואיינים שחשבו כמותם, שום תהיה, שום קושיה. מאלו שהובילו פעם תוכניות תחקירים לא נשאר זכר. "החלטה אומללה", קבע מרוז על חוק הפונדקאות, בלי צורך להסביר.



לפרופ' אפרת לוי־להד, חברת ועדת מור יוסף, שבחנה את הסדרת הפונדקאות בישראל, לא היה צ'אנס מול שני המפגינים שבאולפן. וילנאי ליוותה בחיוכים וצחקוקים מזלזלים את ההערות של המומחית. מרוז ניסה להסביר לה שהוא מומחה גדול ממנה. כשלוי־להד הסבירה שהיא מתנגדת לפונדקאות בתשלום, לגברים ולנשים כאחד, הסביר לה מרוז שהוא דווקא פגש פונדקאיות שהעניין הזה "פשוט הפך להן את החיים כלכלית", ונראה היה שעוד רגע הוא שולח את כל הנשים חסרות האמצעים להרות בשביל העשירים, ופותר את כל בעיות העוני.



אחר כך, הודו השניים למומחית והעלו לשידור את אורנה בנאי, שדיברה על "החוקים הפשיסטיים שעוברים בכנסת" ועל הבושה ש"חלקים גדולים בעם הזה מתביישים", כשמרוז מצדו שואל אותה מאיפה האומץ, ואורלי מצדה מוסיפה שמגיע לה כל הכבוד על האומץ. ואתה מסתכל על הדבר הזה, מנסה להבין מי זה שאישר להפוך שעה חשובה, בערוץ טלוויזיה חשוב, לכזו מדמנה עיתונאית, ולא מצליח.



תעריף גרידה



עכשיו למהות. לכל מה שהיינו אמורים לדבר עליו בהקשר של חוק הפונדקאות, ולא דיברנו. כאמור, עד היום, רק בני זוג יכלו להביא לעולם ילד באמצעות פונדקאית. החוק החדש הוסיף להם גם נשים יחידניות. הקהילה הלהט"בית יצאה למלחמה במחאה על כך שגברים יחידנים, ברובם הומואים, לא יוכלו להביא כך ילדים. זה הסיפור על רגל אחת. 22 שנה עברו מאז שחוקק אצלנו חוק הפונדקאות. 700 ומשהו ילדים נולדו באמצעות פונדקאית מאז, שלושים ומשהו ילדים לשנה בממוצע. לכולם ברור שאם גם גברים ייכנסו למשחק, המספרים יקפצו במאות אחוזים ונמצא את עצמנו עם אלפי זוגות שיחפשו פונדקאית. מה זה יעשה לנשים ולכולנו כחברה? על זה נסב רוב הדיון.



המחקר של נופר ליפקין ושל ד"ר אתי סממה, שגם כתבה בנושא את הדוקטורט שלה, הוא מסמך מזעזע. קשה לראות מישהו שקורא אותו ועדיין תומך בהרחבת מעגל הפונדקאיות, כפי שמבקשים ההומואים. המחקר הזה מסביר על פני 90 עמודים, איך בדרך לניסיון רגיש לסייע למי שלא יכולים להביא ילדים, הפכנו את הנשים הפונדקאיות לחפץ בידיהם של מבקשי ילדים עשירים ("רוב הנשים הפונות לשמש כפונדקאיות הן נשים עניות", קובעות החוקרות).



שימו לב לנתונים: 60% מן ההורים המיועדים לקבל את התינוק הם בעלי השכלה אקדמית, לעומת 7% בלבד מהפונדקאיות. 17% מהפונדקאיות לא סיימו כיתה י'. 1% מהן לא סיים כיתה ח'. רוב מוחלט של הפונדקאיות, כ־80%, הצהירו שהמניע לבחירה להיות פונדקאית היה כלכלי. לרבע מהן לא הייתה עבודה קודם לכן. מבין אלה שכן עבדו, השיעור הגבוה ביותר עסק בענף השירותים: עוזרות, מטפלות ומלצריות. 72% הגיעו מערים ויישובים בגודל בינוני, בעיקר מהפריפריה, בין השאר מאשדוד, מיקנעם, משדרות, מטירת הכרמל, מנצרת, מקריית גת, מבאר שבע ומאילת. "נמצא פער משמעותי בין מקומות המגורים שמהם הגיעו ההורים המיועדים למקומות המגורים של הפונדקאיות", כתבו החוקרות.



לעשירים, מתברר, יש יתרון גם פה. ככל שעולה הביקוש, כך נוסקים המחירים. "זוגות שמוכנים לשלם יותר", מתברר, "זוכים לשכור פונדקאית תוך פרק זמן קצר יותר".



ומה עוברת הפונדקאית בגופה? 15% מההריונות מסתיימים בהפלות. כרבע מהלידות היו לידות מרובות עוברים, הכרוכות בסיכון גבוה יותר. בשליש מהלידות בוצעו ניתוחים קיסריים.



הליך הפונדקאות חושף את הפונדקאית לסיכונים בריאותיים משמעותיים, קובעות סממה וליפקין, הכוללים גם סיכונים הכרוכים בחשיפה לתרופות ולהורמונים שבהם נעשה שימוש בתהליך. בין השאר מפרטות החוקרות "סיכון מוגבר ללקות בסרטן הרחם, סרטן השד, התקף לב והפרעות בקרישת הדם", ותופעות לוואי שמתחילות מבחילות ושינויים בחשק המיני, ומסתיימות בנשירת שיער ובעיות עור.



סממה מספרת על פונדקאית שסיפרה כי הפלה יזומה שבוצעה בה באמצעות גרידה, במסגרת הליך הפונדקאות, עקב מום שהתגלה בעובר, הסבה נזק בלתי הפיך לרחמה, וכי לאחר טיפול רפואי הובהר לה כי לא תוכל להרות יותר. חוזה הפונדקאות הותיר אותה בלתי זכאית לפיצוי. ההורים, לפנים משורת הדין, פיצו אותה ב־3,000 שקל. זהו.



בנוסף, סיפרו הפונדקאיות כי "התפתח אצלן יחס של הפרדה והתעלמות מחלקי גופן שהיו קשורים להריון הפונדקאות: 'הראש והחזה: אני, הרגליים: אני, הבטן: לא אני'... מנגנונים אלו, של ניתוק או ניתוק זמני מרגשות ומחלקי גוף, מזכירים מנגנוני שרידה המשמשים להתמודדות עם טראומות של תקיפה מינית", כתבו.



וזה עוד לפני שדיברנו על הנזקים הנפשיים שנמצאו אצל ילדי הפונדקאית, ועל המקרים שבהם ההורים מרשים לעצמם לדרוש ממנה, שהרי שילמו לה, לא לנסוע באוטובוס, לאכול מזון כזה ולא אחר, לא לנסוע לחו"ל, לא לצאת לפאבים, או להיות זמינה עבורם בכל שעות היום.



"לאור כל זאת, אנו סבורות כי יש מקום לאסור על פונדקאות בישראל", פסקו. "בכל מקרה, אנו רואות חשיבות רבה לעצירת הגלישה במדרון החלקלק שבמסגרתו הופכת פונדקאות מפתרון נקודתי למקרים רפואיים קשים במיוחד, ל'דרך נפוצה ומקובלת להביא ילד לעולם'. פתיחת הנגישות לפונדקאות בפני גברים עלולה ליצור ביקוש עצום לפונדקאות, ולגרום לעלייה של עשרות ומאות אחוזים במספר ההליכים שמבוצעים... לריבוי כזה בהליך עלולות להיות תוצאות הרסניות".



גם הטבע לא נתן



הממצאים הללו מציבים סימן שאלה ענק מול הקהילה הלהט"בית, סימן שאלה שמשום מה כלל לא נדרשה לעמוד מולו השבוע. אנשי הקהילה אינם הקורבנות בסיפור הזה. הם המקרבנים. שהרי איך אפשר להבין קהילה שמציגה את עצמה כרגישה וטוענת שהיא מופלה לרעה ושעלינו לשמור על זכויותיה, כשאנשיה מוכנים להשתמש כך בנשים חלשות תמורת כסף, כדי לסדר לעצמם ילד?



כאמור, לפני כמה שנים הוקמה ועדת מור יוסף שהוזכרה בתחילת הטור הזה. גם הוועדה הזו לא אטמה את אוזניה לטענות של הקהילה הלהט"בית. חבריה שמעו עדויות ובקשות ודרישות, והבהירו שהשוויון חשוב להם, ולמרות זאת לא היה ביניהם ולו אחד שבחר להיענות לדרישות הקהילה. שני שיקולים עיקריים גרמו לזה. האחד, החשש שהכנסת גברים למשוואה תגרום לעלייה ענקית בדרישה לפונדקאיות, וזו "עלולה לגרום להנמכת הדרישות ולאישור נשים שאינן מתאימות באמת לתהליך מורכב זה ועלולות להיות מנוצלות או להיפגע מכך".



השני, מתבסס על ההבדל בין גברים לנשים. לנשים נתן הטבע אפשרות ללדת, ומרגע שבעיית בריאות לקחה את האפשרות הזו, אנחנו מנסים לסייע להן לשוב להיות אמהות. לגברים הטבע לא נתן את האפשרות הזו מראש. "פתיחת החוק הקיים ליחידים, שמספרם באוכלוסייה רב בהרבה ממספר הנשים בעלות הליקוי הפיזי האמור, שאינם סובלים, בדרך כלל, מליקוי רפואי הפוגע בפוריותם... יבוא בהכרח על חשבונן של הנשים אשר החוק ביקש לתת להן מענה מלכתחילה".



מהי השורה התחתונה? רוב חברי הוועדה תמכו בהרחבה מחושבת של החוק, שתאפשר, מלבד לבני זוג גם לנשים יחידניות, להביא ילד באמצעות פונדקאית בתשלום. ומה לגבי גברים? כאן המליצה הוועדה לאפשר רק פונדקאות אלטרואיסטית. למה רק לנשים פתוחה הדרך להביא ילד בתשלום? "מדובר במעגל מוגבל של נשים אשר לא ירחיב משמעותית את הביקוש לפונדקאיות כפי שצפוי שיקרה אם יורחב מעגל הזכאים גם לגברים יחידים".



דעת מיעוט - חמישה מבין החברים - בחרה לבטל לחלוטין את הפונדקאות בתשלום ולהתיר לכולם, גברים ונשים, רק פונדקאות אלטרואיסטית. מבחינתם, המצב הנוכחי רע דיו. "פונדקאות על בסיס אלטרואיסטי מבוססת על קשרים קודמים בין הצדדים", כתבו, "ועל מניע שונה אשר מסיר באופן משמעותי את החששות ממסחור ומבעיות אחרות, הטמונים בהרחבת הפונדקאות הקיימת היום". "אם לצורך הצלת חייו של אדם אין מאפשרים הוצאת איבר מאדם חי תמורת כסף, אף כאשר מדובר בהסכמה חופשית והדבר נעשה תוך מזעור הסכנה הבריאותית לתורם", הסבירו, "הרי שכאן, כאשר אין מדובר בפיקוח נפש, בוודאי שאין מקום להתיר זאת".



ומי שמבקש את ההוכחה הטובה ביותר לטירוף שהיה כאן השבוע, צריך לחזור אל מה שקרה במליאת הכנסת באוקטובר 2014, כשעלתה לקריאה ראשונה הצעת חוק של ח"כ יעל גרמן, שביקשה לתת כמעט במדויק את מה שמבקשת היום קהילת הלהט"ב. פונדקאות לכולם בלי הבדל מין.



חברת הכנסת שלי יחימוביץ', שנוטה לכנות בשם הכולל "הומופובים" את כל מי שלא מחזיק בעמדה של קהילת הלהט"ב, אלא אם מדובר בה עצמה, בחרה אז להימנע. חברת הכנסת מיכל רוזין, שעוסקת כל חייה בנשים ובזכויותיהן, לא חסכה מילים נגד. "יש פה זכויות של קבוצה אחת שבאות בצורה מפורשת על חשבון זכויות ואפליה של קבוצה אחרת". "אנחנו חושבים שלכל אדם, לכל אישה, לכל אחד יש זכות להורות... ובוודאי אין לנו זכות להגיד לקבוצה כזאת או אחרת שהם לא יוכלו להיות הורים ביולוגיים. השאלה היא מה המחיר. השאלה היא, אם בכך שאני דורש את הזכות שלי, את השוויון שלי - האם אני רומס בכך זכויות של מישהו אחר. ואני מאמינה שיש בעיה גדולה, בעיה גדולה, עם נושא הפונדקאות כסחר בגופן של נשים. כפי שבמדינת ישראל אנחנו לא מאפשרים סחר באיברים, כפי שבמדינת ישראל אנחנו מאפשרים תרומה של איברים, אבל את לא תרשי לי בחוק למכור את הכליה שלי, למרות שיש לי שתיים, תמורת 30,000 דולר, כך גם אני חושבת שלמכור את רחמי זה סוג של סחר באיברים. העובדה היא שנשים תמיד, תמיד, לאורך כל ההיסטוריה, בסופו של דבר, מול כל הקבוצות, צריכות להיות אלה שמשלמות את המחיר, גם אם זה מול קבוצת ההומואים - שהם מופלים חברתית, אין ספק בכך, ועדיין, נשים תמיד יהיו בתחתית השרשרת. נשים תמיד הן אלה שגופן ייסחר".



מהי השורה התחתונה? שמי שמכרו לנו את הדיון בחוק הזה כקרב בין להט"בים וחבריהם הנאורים לבין החשוכים עם הכיפות, ועל הדרך חילצו את הקהילה הגאה מהשאלה איך היא מוכנה כך לדרוך על הנשים המוחלשות לטובת חבריה, צריך לקבל את פרס ישראל לספינים.



 



kalman.liebskind@maariv.co.il