הילחם בתאונות עבודה, הפסק לעבוד - זו סיסמה שכדאי לאמץ. בשבועות האחרונים אנחנו קוראים ושומעים שוב ושוב על תאונות מוות בעבודות בניין. נאנחים, וממשיכים הלאה, לכותרת הבאה שתגיע ותכריז: פועל בניין נפל מגובה. 

הנטייה בתקשורת וגם בציבור היא לחפש אשמים ברשלנות, ולטעון ששוב לא הקפידו בנושאי בטיחות. בני אדם נוטים לפתור כל בעיה בעזרת תקנה, חוק או כלל. לכן, בכל כתבה או ידיעה על מקרה תאונת עבודת בבניין, מוזכרת העובדה שאין מספיק פקחים שישוטטו באתרי בנייה ויבדקו אם מקיימים את הכללים, כגון חבישת קסדה, קשירה בחבל ועוד ועוד. רשימת הכללים והחוקים תגדל בכל תאונה שתתרחש. 

זו דרכו של האדם להילחם בעובדה הכואבת האמיתית, והיא: בניית בתים לבני אדם תובעת קורבנות אדם. עד כמה שנפחית זאת בקסדות, רצועות ופקחים, תמיד ייהרגו פועלים בעת בניית בניינים. ככל שנגביה את מגדלי המגורים והמשרדים, וככל שנרבה דירות ומבני ציבור, כך עלינו לדעת שמישהו ישלם מחיר בחייו. 



פעם, כשהייתי בסיור בגשר הזהב, הגולדן גייט, בסן פרנסיסקו, סיפר המדריך האמריקאי, המיומן במעשיות המרטיטות לבבות תיירים, על מספר הפועלים שנהרגו בעת בניית הגשר. “אחד מהם נפל לתוך יציקת הבטון של עמודי הגשר, וגופתו שם עד היום”, הוא הוסיף. כך הוא תרם לנו משהו שלא נשכח מהרגע שבו עמדנו מול הגשר המפורסם.

במובן מטפורי, גופת פועל בניין יצוקה בבטון של כל בניין שאנחנו חיים בו. 

הם מתים כדי שאנחנו נחיה. במותם נתנו לנו את הדירה. מה שחסר לי בעובדת חיים (ומוות) זו הוא ההרגל שלנו להתעלם מהקורבנות שנפלו למעננו. צריך שנתחיל להכיר בקורבנם, בדרך שחברה מכבדת את מי שנתן את נפשו למענה. הם גיבורים, גיבורי העבודה. יש להם משפחה, יש להם שם. אין להם הכרת תודה ואין להם יד זיכרון. 

כולנו יודעים שרבים מההרוגים בעבודת הבניין אינם יהודים ואולי גם אינם ישראלים. זה לא משנה את העובדה שזכינו לרמת החיים שבה אנו חיים הודות לקורבנם. 

איש אינו הולך לעבודה בוודאות שעד סוף היום הוא ייהרג. עם זאת, כל מי שיוצא לעבודת בניין יודע שהעבודה מסוכנת, והסיכוי לפציעה או למוות קיים כל הזמן. כל פועל יודע שהוא לא משתתף במשחק “נינג’ה ישראל”, ואם ייפול, זו לא תהיה נפילה לבריכת מים. בכל זאת, הוא יוצא לעבוד - על פיגום, על מנוף שרק אמיצים מסוגלים לשבת במרומיו, אפילו בהתקנת מעלית ובהתקנת מזגן. הסכנה למוות קיימת כל הזמן, אבל פועלי הבניין האמיצים לא נרתעים, ומקימים לנו בית ועוד בית. בעיניי הם גיבורים, למרות שאפילו בתודעה שלהם עצמם הם אינם כאלה.

הם אינם כאלה, ולא חושבים על עצמם ככאלה, רק כי אנחנו לא אומרים להם ולעצמנו בקול רם שהם גיבורים, ומודים להם בדרך זו או אחרת. ההרואיות, הגבורה, תלויה גם בהגדרת החברה מהו מעשה הרואי. 

אנחנו אוהבים לומר על עצמנו שאנחנו חברה המקדשת חיי אדם. זה נכון כמעט רק לגבי חיי חיילים בקרב. יחס הקדושה שלנו לחיי אדם, שאנחנו מתרברבים בו, מוקדש באופן מוחצן לחיי כל מי שנופל בהגנה עלינו במלחמה. מלחמה היא דבר מסוכן, כיוון שהסכנה להיהרג על ידי מי שנמצא מולך ורוצה לחסל אותך גדולה. 

מצד שני, המלחמה שלנו היא כדי להגן על רבים יותר מפני הסכנה להיהרג. עם זאת, גם כאשר אנחנו יודעים שאנחנו לוחמים במלחמת הגנה, פן יהיה גרוע יותר, הרי הקדושה שאנחנו מייחסים לחיי כל חייל מונעת פעמים אינספור נקיטת פעולה. זה כבר כל כך טבוע בחברה הישראלית, ולא ניתן לשינוי, שלדעתי גם האויבים שלנו הטמיעו זאת בתכנונים שלהם, ואפילו במחשבים שלהם, בבואם לתחבל תחבולות איך להרע לנו, במסגרת תוכניתם הגדולה יותר להשמיד אותנו יום אחד. 

לא אחדש כלום אם אציין שחוץ מאשר במלחמות גדולות, הרי בכל שנה מן השנים האחרונות, מספר הקורבנות שלנו בשדות הקרב קטן יותר מאשר מספר פועלי הבניין שנהרגים באתרי בנייה. 

למרות זאת, הסיסמה שכתבתי לפני שנים במדורי “שיפודים” ב”מעריב”: “הילחם בתאונות עבודה, הפסק לעבוד” לא תפסה כלל, ואילו הסיסמה “עשו אהבה, לא מלחמה” (או בתרגום נכון יותר: “הזדיינו, אל תזדיינו”) חדרה למחשבה שלנו כל כך עמוק, שהיא כבר פקודת מטכ”ל. 

בינתיים אני מציע לא לשכוח את ההרואיות של פועלי הבניין. חשוב לתת להם, למשפחותיהם, את הנחמה הפעוטה שיש בהכרה בקורבן שלהם.