מחר, יום רביעי, יקיים בג”ץ, בהרכב כבוד השופטים יצחק עמית, חנן מלצר וענת ברון, דיון בעתירת התושבים הערבים של חאן אל־אחמר, שלא להרוס את “הכפר” שלהם ולא להעבירם למגרשים שפיתחה המדינה עבורם, ולמבנים שהציבה עבורם, ואל בית הספר שבנתה עבורם במרחק של כשבעה קילומטרים מהמיקום הנוכחי, אל אזור אבו דיס.


טוב. אז איפה הבעיה? כבר תשע שנים דן בג”ץ בנושא. תחילה קיבל את טענותיה הקלושות של המדינה שהיא תקבע את סדר העדיפויות שלה בעניין סדרי העדיפויות להריסה ופינוי, ולא חייב אותה להרוס. באותן שנים שיתפו המדינה ובג”ץ פעולה בגרירת רגליים וסחבת מכוונת. אבל כשהחליטה המדינה סוף־סוף לעמוד על שלה ולפנות את הכפר הבדואי שהתנחל באדמות כפר אדומים ובמרחק עשרות מטרים בודדים מהכביש הראשי, האסורים לחלוטין בבנייה - ניתן סוףא־סוף פסק הדין “הסופי” בבג”ץ 5193/18.

לפני חודשיים כתבו השופטים הנכבדים נ’ סולברג, ע’ ברון וי’ וילנר: “אנחנו כבר אחרי הדקה ה־90... צווי ההריסה הוצאו עוד בשנת 2009. הקולות שנשמעו באולם בית המשפט הקוראים לשיתוף פעולה ולדיאלוג, ראויים ככל שיהיו, מן הדין היה להפנותם בזמן אמת, במהלך השנים, כלפי קובעי המדיניות.... כשם שלא הייתה עילה להורות למדינה לאכוף את הדין בשעה שביקשה להימנע מכך, כך אין עילה להורות לה להימנע מלאכוף את הדין בשעה שהיא מבקשת לעשות כן”.


ואז הגיעו הדחפורים לשטח, והערבים הניפו דגלי פלשתין לצד כביש מספר 1 ושוב רצו עם עוזריהם היהודים לבית המשפט וביקשו מהשופטת ברון להוציא צו מניעה להריסה עד לדיון, אותו דיון שיתקיים מחר, ומה בקשתם? שהמדינה תאשר להם לבנות באדמות כפר אדומים, בצמוד לכביש הראשי. כאילו לא דנו בכך כבר תשע שנים.




ניתן היה לצפות שהשופטת תזרוק אותם מכל המדרגות. הרי זכורים לנו אירועים דומים, אבל הפוכים: בשכונת בתי דריינוף בבית אל, ולאחרונה בדרך האבות. המדינה והמתיישבים באו לבית המשפט והציעו חלופות, במקרים מסוימים - תוכניות מאושרות וחתומות. אבל בג”ץ סירב לעסוק בבקשות כשהוא נסמך על העיקרון המקודש של “סופיות הדיון”. סירבו אפילו למנוע הריסה של בית אחד ש”פלש” 40 סנטימטרים לשטח ערבי פרטי, והרסו את כל הבית. ייקוב הדין את ההר.


אין צדק

אבל בחאן אל־אחמר נהגה השופטת אחרת. איפה ואיפה. משפט אחד ליהודים, משפט אחר לערבים. עם היהודים ימצו את הדין בהריסה חסרת טעם ותכלית, גם אם המדינה מציגה תוכניות בנייה מאושרות לביצוע בתוך שבועות אחדים. אך בית המשפט התעקש כי הוא כבר “אמר את דברו”, ואי אפשר לטרטר אותו שוב ושוב בעניינים שהוא כבר פסק בהם. אבל כשמדובר בערבים, בכוח הקדומני של הרשות הפלשתינית במימוש כוונתה המוצהרת להשתלט על שטחי C, על אזור E1, ולייצר נוכחות בנויה על הכביש האסטרטגי מספר 1 - כשמדובר בערבים שהניפו עכשיו דגלי אש"ף כדי שכולם יידעו את מי הם מייצגים - עבורם מוציאה כבוד השופטת ענת ברון - כן, ממש אותה שופטת שחתמה בסוף מאי על פסק דין “סופי” הקובע ההפך - צו על תנאי למניעת ההריסה, ומחר יש דיון מחודש בבקשתם החצופה לעילא של הערבים לבנות באדמות המדינה שהוקצו לפני עשרות שנים להתיישבות יהודית בכפר אדומים. 


איפה ואיפה, אין “סופיות הדיון”, כי אין צדק, ולכן גם אין אובדן אמון בבית המשפט העליון. אתם מחפשים “סכנה לדמוקרטיה”? אבדן אמון הציבור בבית המשפט העליון הוא סכנה מובהקת. ואחר כך שלא יתפלא איש מדוע רוצים הציבור ונציגיו בכנסת להגביל את כוחו של בג”ץ, לחוקק פסקת התגברות או את חוק יסוד - השפיטה. 


אני תושב כפר אדומים. מדי יום אני רואה איך הבדואים, כמו בנגב, משתלטים על עוד ועוד אדמות מדינה, בונים בניגוד לחוק באין מפריע, והמדינה נמנעת מלהתעמת איתם וגוררת רגליים. וכשכבר היא מחליטה לבלום את השתלטות הרשות הפלסטינית על השטח ולאחר עשר שנים גם לאכוף צווי הריסה, בא בג”ץ ועוצר את המדינה. לא כמו בבית אל או בנתיב האבות.


מחר יתקיים הדיון בבג”ץ. “לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה”, כתוב בספר דברים. מחר נדע אם לא רק שופטת אחת, אלא בית המשפט העליון כולו פוטר את עצמו מהכלל הזה.