אם אתם מאבטחים במועדון לילה או אנשי ביטחון בנמל התעופה בן־גוריון, כשתיתקלו בשם רביע באדר, בוודאי תיקחו אותו הצדה לתחקור מיוחד. כי רביע באדר זה שם ערבי. באדר שירת כלוחם בצה"ל. הוא עורך ומפיק תוכניות ברדיו 103FM. דרוזי גאה אבל גם אזרח סוג ב' במדינת הלאום היהודי.

כשהתארחתי אצלו בחורפיש, הרגשתי כמו בבית, והרבה יותר נעים מכפי שאני מרגיש בתחנת הרדיו שבה אני משדר יותר מ־20 שנה ושהפכה לעוד מבצר של כמה "עכוזאים", אנשי תקשורת שתפקידם להעביר לציבור את דף המסרים של ראש הממשלה. בחורפיש הגברים אינם מתכופפים. הם זקופי קומה וגאים במי שהם. אני לא מקנא במי שינסה לכופף אותם. הדרוזים לא יושבים בשקט כשנותנים להם נבוט בראש.

באדר כותב מדי פעם מאמרים פובליציסטיים לעיתון. הוא מרואיין לעתים ברדיו. השבוע התראיין אצל ירון לונדון בטלוויזיה. הוא לא גמגם ולא פרפר כשתקף את חוק הלאום, שיהפוך את ישראל למדינה דמוקרטית–שוויונית במיל'. הוא זעק את זעקת המיעוטים בשקט. בעיניים בורקות, שהכאב השתקף מהן.



הייתי בחצר ביתו לניחום אבלים. לקחו אותי לבית הקברות בחורפיש. לוחמים מכל זרועות הביטחון קבורים שם. ישבתי על חמישה–שישה ספלי קפה עם הנכבדים המקומיים. אנשים שלחיצת ידם חזקה, ומבט בוער בעיניהם ושחשים גאווה גדולה שעוברת מדור לדור ונשמרת כבר אלף שנה. העדה הזו, שרבים ניסו להכחידה, שומרת על הייחודיות שלה. 

בשיחות שקטות, בקול לא מתלהם, הם זועמים על הקיפוח שלהם: בקרקעות, בדיור לבני הדור השני. ועל העובדה שמשפילים אותם בשדות התעופה כשהם נוסעים לחו"ל או לוקחים את בני המשפחה לנופש באילת. הם מושפלים. 

במהלך השבוע החלו לוחמים דרוזים להודיע כי אינם רוצים לשיר יותר את ההמנון ולהצדיע לדגל. הקיצונים יותר הודיעו שאינם מוכנים יותר לשרת בצה"ל. זו תחילתה של מחאה, שאם יצטרפו אליה כל 130 אלף הדרוזים החיים בישראל, שאליהם יצטרפו 150 אלף בני הקהילה האתיופית, מיליון וחצי המוסלמים ומאות אלפי הלהט"בים, כל מי שמרגיש מקופח - מחאת החמאה מ–2011 תהיה בדיחה גרועה לעומת מה שיתרחש ברחובות ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, שהחליטה באמצעות ראש הממשלה והסרים למרותו להפוך בתהליך אטי שצובר תאוצה מדמוקרטיה - לדיקטטורה.



***

מחר, מוצאי שבת, אחרי שהעיתון והמדור הזה יפורסמו, אמורה להתקיים הפגנה בכיכר. כמי שעשה פרופסורה בהפגנות, יש לי הרגשה שהמונים יזרמו למקום שבו נרצח יצחק רבין הי"ד, שאותו הדרוזים מכבדים ומוקירים. יגיעו לשם גם קציני משטרה וצבא בכירים בדימוס, כתף אל כתף עם אחיהם הדרוזים, שכרתו ברית דמים עם היהודים אבל דורשים גם ברית חיים ושוויון מלא בזכויות.

אלך להפגנה עם רביע באדר, כמו שהלכתי להפגנות המחאה של חברי האתיופים וחברי הרופאים המתמחים. אעמוד שם ואמחה כפי שעשיתי עם הנכים הדפוקים, הזקנים המקופחים וחולי הסרטן שלא נמצא להם מזור בסל התרופות. ההפגנה במוצאי שבת בכיכר היא מבחן כוח שאליו יהיו חייבים להצטרף כל אלה שדואגים באמת לעתידה של ישראל, שהפכה למדינת "הון־שלטון־עולם תחתון".

ביבי, רגב, לוין, אלקין, ביטן, אוחנה, מיקי זוהר, אורן חזן, הצל, גופשטיין, נוער הגבעות, ובהמות השפלה לא יבואו לכיכר בשבת. הם יתפללו שהכיכר תהיה ריקה ושההפגנה תיכשל. עושי דברם, ה"עכוזאים", אותם עיתונאים שמשדרים, כותבים ומקריאים את דף המסרים של לשכת ראש הממשלה, יתקפו ביום ראשון את ההפגנה ואת אלה שבאו להשתתף בה. בפיות מקציפים ובזעם קדוש הם יצרחו כמה חוק הלאום חשוב. הם ישתמשו בכל כלי הסתה אפשרי. הם ימשיכו לגנות את אנשי השמאל ולהוקיעם כבוגדים. הם יטענו שההפגנה מומנה על ידי ה–BDS ומיליונרים אמריקאים עוכרי טראמפ וישראל. 

מלחמת האזרחים שבפתח תתחיל כנראה במוצאי שבת בכיכר העיר, 23 שנה אחרי שנרצח בה על רקע פוליטי ראש ממשלת ישראל רבין ז"ל על ידי אזרח ישראלי, דתי–ימני, שגרם לרעידת אדמה חברתית בדרגה 6 בסולם המהפכות הפוליטיות.

המשורר והסופר יהונתן גפן כתב לפני הרבה שנים למופע ליטני–גפן את ה"בלדה לדרוזי". ראוי שילמדו את הבלדה הזו בבתי הספר ושאחד מחברי הכנסת יקריא אותה מעל במת הכנסת. ואם יאפשרו לי, אקריא אותה בפני ההמונים בכיכר במוצאי שבת.

בכפר ירוק במורדות הכרמל,

נולד בן נאמן למדינת ישראל,

למד בבית ספר, בנים לחוד,

שתי שעות מוחמד ושלוש שעות ציונות.

דהר קדימה, עם הרוח שנשבה,

בגיל שמונה־עשרה התגייס לצבא,

דווקא לסיירת ואחר כך קורס קצינים.

מפקדיו התגאו בו וחילקו לו ציונים

ואמרו: נו עם הדובון והעוזי

מי יכול לראות שהוא דרוזי?

בקריית שמונה מול אש ורוצחים

הוא רץ ראשון ושלף אקדחים,

וראשון נפל במעלה המדרגות,

פצוע קשה ורגליו משותקות,

ואלה שפינו אותו כבר הודיעו בחדשות:

עם הדם שנשפך על הדובון והעוזי

מי יכול היה לראות שהוא דרוזי?




למחרת, בהפגנה,

אחיו של הפצוע בוכה בפינה.

ולפתע, מבלי שקודם יחשוש,

הוא מתחיל לקבל אבנים בראש,

משום שבלי הדובון ובלי העוזי

כולם ראו עד כמה שהוא דרוזי

במספר הזדמנויות יצאתי עם חברים, ביניהם רביע באדר, לפאב או מועדון. ערכתי היכרות בינו ובין כל מי שהצטרף אלינו לשולחן. אחר כך נשאלתי בשקט "תגיד, הרביע הזה הוא ערבי? וואללה, הוא לא נראה".
 

רביע ואחיו הדרוזים הם בני הארץ הזו. שפתם ערבית ועברית. הם שווי זכויות לכל דבר. ומי שינסה להנמיך אותם, להפוך אותם לנחותים מהאזרחים היהודים, מסתכן בתגובה קשה וכואבת. ראו הוזהרתם.