בגיל שבו חלק מההורים שולחים את ילדיהם לצבא ומיטיבי הלכת כבר נוגעים בסבאות, אני הולך להיות, בעזרת השם, אבא. קשיש אנוכי. מבוגר, עם כאבי גב ושיער לבן. אבל לפחות הגעתי לזה. היו שפקפקו. שלא האמינו. נדמה לי שגם חלק מבני משפחתי הקרובים התחילו להביט בי בחמלה מתוך מחשבה שאסיים את חיי לבד ונטול צאצא שילווה אותי ברגעי האחרונים. באופן כללי לא קל ההריון הזה. כמות החששות והפחדים שנדחסים בתשעת החודשים הללו למוחו של אדם לא תיאמן: האם העובר ייצא בשלום ובחתיכה אחת לעולם? מה יקרה אם תהיה תקלה חלילה? ומהי תקלה? מי ידע שיש כל כך הרבה כשלים אפשריים בדרכו של זרע להפוך לבן אנוש?
אפשר לקבל ילד גדול מוכן לחופה, ארוז ומחונך עם חותמת?
מי ידע שהריון יכול לכלול כל כך הרבה לחצים מכל מיני כיוונים, מה עושים לגבי מין העובר, ואיך אפשר בלי קצת כפיים לגיבורה האמיתית של האירוע
התרעות פיקוד העורף