לא ברור אם הייתה זו פליטת פה או אמירה יזומה, אבל זהבה שאול פתחה אתמול את הקופסה השחורה, המוצפנת, של היחסים העכורים בין משפחות גולדין ושאול לבין ראש הממשלה. יותר נכון, ראש הממשלה ורעייתו. מדובר בשתי תקריות נפרדות: הראשונה תוארה על ידי שאול אתמול, שסיפרה שראש הממשלה נזף בקול רם עליה ועל בני משפחת גולדין שנכחו בפגישה שהתקיימה לפני שנתיים, ואף כינה את המשפחות השכולות "שקרנים".



ד"ר שמחה ולאה גולדין, שישבו לידה במסיבת העיתונאים אתמול, אישרו את הסיפור. גולדין אף הוסיפה כי ראש הממשלה גם "הרים רגליים על השולחן". בראיון רדיו לאריה אלדד ולי ברדיו 103FM אתמול חזרה גולדין על אישור הגרסה הזו, ואף הוסיפה פרטים. פרטי הסיפור לא דלפו במשך שנתיים, עד שיצאו אתמול לאור.
 

הסיפור השני חמור יותר. הביא אותו לראשונה ספי עובדיה במהדורת ערוץ 10 אתמול. על פי עובדיה, הסיפור היה נצור וגנוז במערכת קרוב לשנתיים, עד שהוחלט לפרסמו. אני יכול להוסיף את עדותי: הסיפור הזה היה נצור וגנוז גם ב"מעריב" פרק זמן דומה. כל פניותי למשפחת גולדין או לנציגיה לאורך התקופה הזו לבקשת תגובה, עלו בתוהו. בני המשפחה סירבו לאשר את הסיפור. לפעמים, הכחישו אותו. החלטתי לא לפרסמו, אף שידעתי שהסיפור מדויק. גם היום, אחרי שהסיפור יצא לאור, קשה לבוא בטענות למשפחה. בסיטואציה המחרידה, כשגופת הבן שנפל איננה, רשאית המשפחה לשמור לעצמה את הפרטים האינטימיים הקשורים בקשר הקריטי עם מקבלי ההחלטות.
 



כך או אחרת, מדובר בעוד סיפור אופייני שבו שרה נתניהו מאבדת את זה. גם הסיפור הזה אירע לפני כשנתיים, לאחר שהתברר לגברת נתניהו שמשפחת גולדין הגדישה את הסאה והזמינה את שרת המשפטים איילת שקד לנאום בטקס האזכרה השנתי להדר ז"ל. אכן, חוצפה שכזו. נתניהו התקשרה לגולדין לאחר מהדורת החדשות, שבה נראתה השרה שקד נואמת באירוע. היא זעמה ונתנה לגולדין להבין שהקשר עם אויביו הפוליטיים של הבעל (נתניהו) לא יועיל למאמציו להחזיר את גופתו של גולדין לקבר ישראל. 
 

לאה גולדין הזדעזעה. קרה לה מה שקרה לרבים וטובים לפניה - מוניק בן־מלך (שזכתה לשיחת נזיפה לילית ארוכה בעיצומו של מבצע צוק איתן), שעיה סגל המנוח ועוד רבים ונזופים שחטפו על הראש כי לא באו טוב בעיניה של הגברת. מים רבים זרמו מאז בצינורות הביוב השונים והתברר כי מדובר במכת מדינה שכבר אינה מפתיעה איש.


מי שהאזין אתמול לגולדינים ולזהבה שאול הבין שהם מתקרבים לקצה. כושר הסיבולת מוצה. כבר יותר מארבע שנים והסוף לא נראה באופק. הפרשנים ממשיכים לטפטף את הביקורת שמשמיעים בקבינט, או במערכת הביטחון, על המשפחות ש"לופתות את מקבלי ההחלטות ומפעילות לחץ כבד ומחזיקות את ההסדרה בעזה כבת ערובה", בעוד המשפחות ממשיכות לשמוע את אותן הבטחות חלולות, עמומות, שאין בהן דבר למעט ייאוש וחוסר תוחלת.
 

המציאות פשוטה: יחיא סנוואר לא מוכן לשמוע על החזרת גופות החללים תמורת הסדרה. נקודה. תמורת הגופות הוא רוצה אסירים, ולא מעט. ישראל לא תשחרר אסירים חיים במספרים משמעותיים (אולי את עצורי עסקת שליט). זה נון סטארטר. השאלה היא אם תוקעים את כל סיפור ההסדרה בעזה בגלל הנושא הזה, או מנסים לעקוף אותו ולחזור אליו בהמשך. לכאורה, זה פשוט. צריך להחליט. במציאות, זה מסובך. כי נדרשת מנהיגות.
 

הגענו לפואנטה. ראש ממשלה אמיץ, בטוח בעצמו וישר, היה מיישיר את מבטו למשפחות ואומר להן את האמת. לא מורח, לא מבטיח, לא מושך זמן. פשוט אומר את האמת הפשוטה, הקשה, המכוערת. בדיוק בשביל זה הוא שם.
 

אהוד אולמרט עשה את זה בתחילת 2009, בימים האחרונים של הקדנציה שלו, כשהחליט שהוא לא מסוגל לחתום על עסקת שליט ואמר את זה למשפחה. נתניהו גם לא מחליט, וגם לא אומר למשפחה. הוא מקווה, כרגיל, לחמוק בין הטיפות. הוא מקווה שבסוף יקרה משהו שיחלץ אותו. או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות, וגו'. הבעיה היא שבמקרה שלנו החיילים כבר מתו. ההורים שלהם (למעט הרצל שאול, שכבר נפטר משיברון לב), זכאים לשמוע את האמת. עירומה ומדויקת.
 

בשנה הראשונה אחרי צוק איתן נהנה נתניהו משקט יחסי. זהבה שאול סיפרה פעם למישהו למה הרצל, בעלה המנוח, לא יצא נגד ביבי תקופה ארוכה. "ראש הממשלה מתקשר אליו לנייד כל יום שישי", אמרה. "הוא מדבר איתו ישירות ומבטיח לו שיחזיר את אורון. הרצל האמין". הרצל שאול היה חסיד של נתניהו. עד שזה עבר לו, והוא חלה ומת. 


אדוני ראש הממשלה, אתה לא חייב להחזיר את הגופות עכשיו, אתה לא חייב להחזיר את הגופות בכל מחיר. אתה כן חייב להגיד למשפחות את האמת. נבחרת כדי לשקלל את השיקולים, להחליט ולהתייצב מול ההחלטה ומול המשפחות. בשביל זה אתה שם. אם יש מקום שבו אסור לתת לספינים דריסת רגל, הלוא הוא המקום הקדוש הזה.