פלונטר ובריחה מקבלה של החלטת ממשלה – זו התוצאה של עוד ישיבת קבינט שהתכנסה לדיון של חמש שעות, שבו שמעו סקירות מפי הרמטכ"ל גדי איזנקוט ומבכירי מערכת הביטחון. בניגוד לציפיות שהועלו בסוף השבוע כאילו ישראל וחמאס נמצאים על סף הסדרה, התברר כי ההר הוליד עכבר. השרים לא נדרשו לקבל החלטה, וגם לא דרשו אותה.

ממשלת ישראל מתקשה לרבע את המעגל. היא מציבה כתנאי לכל התקדמות במהלך להסדרה, או כל שם שניתן לו, את החזרת גופות שני החיילים ושני האזרחים החיים המוחזקים בעזה. חמאס, בהנהגת יחיא סינוואר שישב בכלא הישראלי 22 שנים והיה בכיר המשוחררים בעסקת שליט, מוכן לחילופי שבויים אך דורש מחיר גבוה של מאות מחבלים, כולל עם דם על הידיים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכבר נכנע ללחץ משפחת שליט והמסע הציבורי שליווה אותה וחשב גם שזה יועיל לו בבחירות, אינו יכול להרשות לעצמו עסקה דומה או אפילו פחותה ממנה. נתניהו, ובמידה פחותה שר הביטחון אביגדור ליברמן, הפכו לשבויים של הימין ובמיוחד של הבית היהודי, שמחבק את משפחתו של הדר גולדין ותומך בה.

ולכן בשלב זה לא ניתן להתניע הסדרה גדולה שתכלול כמה שלבים, ובהם חילופי שבויים, האצת מעבר הסחורות בכרם שלום, פתיחת מעבר רפיח המצרי והרחבת שטחי הדיג, ובהמשך פיוס פלסטיני בין הפת"ח לחמאס, הקמת ממשלה משותפת, העברת האחריות האזרחית על עזה לרשות הפלסטינית ובתמורה חידוש תשלומי המשכורות ל־40 אלף העובדים. בהמשך, על פי מתווה ההסדרה הגדולה, יקומו מיזמים גדולים של הגדלת תפוקת חשמל, מפעל להתפלת מים ושיפור תשתיות במאות מיליוני דולרים, כנראה יותר במימון ערבי ובינלאומי, וגם יתקיימו דיונים על פירוז הרצועה או צמצום הנשק הכבד שבידי חמאס.

המצב מסתבך גם משום שהפת"ח מקשה מאוד על המתווכים - שליח האו"ם למזרח התיכון, הבולגרי ניקולאי מלאדנוב, והמודיעין המצרי בראשות גנרל כאמל עבאס, שמנסים לתווך ולהגיע לעסקה. הפת"ח אינו מעוניין בהסדר בין ישראל לחמאס שיעניק בעצם הכרה מדינית למי שמוגדר בעיני ישראל והקהילה הבינלאומית כארגון טרור, וגם יעצים יותר את תהליך ההיפרדות בין עזה לגדה המערבית, שזה אינטרס של ממשלת ישראל הנוכחית.

אבל שני הצדדים מתקשים גם להגיע להסדרה קטנה של הפסקת אש מוחלטת תמורת השלב הראשון של פתיחת המעברים, הגברת העברת הסחורות והרחבת מרחב הדיג. וזאת משני טעמים: משפחות הנעדרים והאזרחים דורשות בתוקף שישראל לא תיתן ידה לשום מהלך של שיקום הומניטרי, ולו הקטן ביותר. ואף שהשרים, ובמיוחד ראש הממשלה, כועסים על הלחצים שמפעילות המשפחות, ובמיוחד זו של גולדין, אין להם עמוד שדרה להביט להן בעיניים ולומר כי זו הדרך היחידה להשיג הפסקת אש ולו לפרק זמן של כמה חודשים.

אך גם אם יתעמתו עם המשפחות, ספק אם ניתן יהיה להשיג את הפסקת האש. חמאס גילה באקראי את העוצמה של נשק בלוני התבערה שלו ולא יסכים להפסיק להשתמש בו כל עוד לא ישיג הישגים משמעותיים יותר מפתיחת המעברים. וכך, לאחר ארבעה חודשים של בלוני ועפיפוני תבערה, שריפת עשרות אלפי דונמים של שדות ושמורות טבע והפגנות על הגדר, אין עדיין תשועה לתושבי הדרום. אנו נמצאים באותו מקום בדיוק. המקום שבו שני הצדדים אינם מוכנים להתפשר, והם מוכנים לשלם מחיר גם אם הוא כואב.

מילא חמאס, אבל ממשלת נתניהו בעצם מנהלת את המציאות בדרום כמי שרוכבת על אופניים ומדוושת במקום. נתניהו לא רוצה מלחמה, בוודאי לא לקראת הבחירות הקרובות, אך גם אינו מוכן לקדם הסדר שבו ייאלץ להפגין מנהיגות. הוא מעדיף את הסטטוס קוו שיאפשר לו להעביר את הקיץ בשלום. אולי בסתיו, כשיפוג החום, השדות יבערו פחות. הסבל של 100 אלף תושבי הדרום המסורים והבלתי צעקניים, שרובם גם כך לא מצביעים עבורו, הוא בעיניו מחיר שכדאי לשלם אותו.

פלונטר: נתניהו לא רוצה מלחמה, אך גם אינו מוכן לקדם הסדר

חמאס דורש מאות מחבלים, ונתניהו אינו יכול להרשות לעצמו "עסקת שליט" שנייה. המצב מסתבך גם משום שפת"ח, שאינו מעוניין בהסדר בין ישראל לחמאס, מקשה מאוד על המתווכים