"הארץ הזאת היא שלי", הייתה כותרתו של סרטון ויראלי של במאית האנימציה נינה פליי שהיטיב לתאר את הסכסוך הישראלי־פלסטיני בשלוש דקות בצורה משכנעת ביותר (חפשו בגוגל) גם עבור אותם אגוזים קשים לפיצוח. אני מניחה שיש משהו באנימציה הדו־ממדית הגרוטסקית, עם האיורים המשעשעים שהופך את העצב לקצת יותר נוח לצפייה ואולי קל לעיכול. וגם אם לא לכולם, מספיק שכמה אנשים יבינו עד כמה אנחנו מגוחכים כשמביטים על המציאות מזווית אחרת, כדי להזיז משהו בנפש המבוהלת וברוב המקרים בצדק.
 

כל מיני התרחשויות בשבועות האחרונים גרמו לי, אולי מתוך תסכול, לצוד ממים וסרטונים ברשת שאומרים די, נמאס כבר ממלחמות מבחוץ ומבפנים בכל קיץ. לא שזה עזר כל כך לתחושותי האישיות. בזכות הסרטון הקצר של פליי שיצא לפני ארבע שנים ומופיע בסוף הסרט "סדר מזוכיסטי", שמוקרן השבוע בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל אנימיקס, התיישבתי לצפות בסרט המלא. הסרט שעוסק בסיפור יציאת מצרים לא מדבר בכלל על הסכסוך היהודי־ערבי, אלא על הסכסוך הבין־מגדרי (והאמת היא שאני לא יודעת אם המילה "סכסוך" מדויקת כל כך, אולי נלך על "אי־הבנה בסיסית") וגם על תפיסת הפטריארכליות של סיפור ההיסטוריה של העם היהודי, ועל כך שאי אפשר לשאול כיום שאלות קשות בלי לחטוף קיתונות של ביקורת. 
 

וכשאני מדברת על שאלות קשות, אני לא מדברת רק על פוליטיקה ודת אלא גם על סוגיות חברתיות שעולות על סדר היום, כמו הטרדות מיניות והדי ההדף לכל מי שמגיבה או שמחליטה לא לשתוק, וגם על פונדקאות ונישואים אזרחיים וזכויות מיעוטים, שמשום מה אי אפשר להעלות על סדר היום בשנת 2018 בלי להפגין ולאיים. 
 


אולי בגלל זה פליי בחרה שהדמות המרכזית בסרט תהיה דמותו של אלוהים, בהאנשה אנימטורית קסומה, עם קולו של אביה שנפטר לפני שהושלמו הצילומים, במבטא יהודי, יידישקייט מלא חום ולפסוסים של סבא פולני. מצאתי שם נחמה, בעיקר בגלל דמות שה קטן שהוקרב לעולה, שהגיע לשוחח עם האלוהים הלא מאיים. הוא מדובב אותו ומגלה בסופו של דבר שגם לאלוהים כמו לכולנו יש שאלות קיומיות, והוא לא ממש בטוח אם מה שלימדו אותו כילד הוא האמת האחת הנכונה.
 

גם אני לא בטוחה שמה שלימדו אותי הוא האמת האחת והנכונה. למען האמת, אני מנסה שוב ושוב להטיל ספק באמונותי הדי נחושות לגבי סוגיות שונות (חוץ מהפועל תל אביב) ולו רק כי זה הרבה יותר בריא.  

פליי היא ללא ספק במאית אמיצה שמצליחה לנצל היטב את פורמט האנימציה כדי להעביר מסרים שאחרת לא יורדים בגרון. בסרט היא שוחטת פרות קדושות נוספות בדמות ההיסטוריה הפטריארכלית של העם היהודי. כבר בכתובית הפתיחה היא כותבת שמה שתראו הוא הסיפור בגרסה שסופרה על ידי אלוהים, משה או כל דמות גברית דומיננטית אחרת מסיפורי המקרא. 


נקודת המבט הגברית מכעיסה אותה, ולכן היא שוזרת במהלך הסיפור אימג'ים של נשים רוקדות ואף הולכת רחוק והופכת את מקורותיו של הסכסוך (סליחה: אי־ההבנה) הבין־מגדרי לעגל הזהב, שמוצג בסרט כאישה שסוגדים לה, כשברקע שירו של ג'ון לנון “woman". כשמשה רבנו מגלה את מעלליהם של בני ישראל שסוגדים לאישה, הוא מנפץ פסלי נשים בשיברון לב כשברקע בלדות רוק מלנכוליות.


כן, שוב האישה אשמה. בראי ההיסטוריה היא זו שאכלה את התפוח ומאז הפכה להיות כקוץ בישבנו של אדם, ושל הסדר האלוהי כפי שכתוב בספרים. אני מבינה את הכעס, בלי להתנשא. כשמנסים לערער על אמיתות שמתפקדות כעמודי תווך של אמונה זה מפחיד. כשמישהו בא ומערער על הסדר הקיים והסטנדרטי של משפחה: אבא, אמא, ילד וכלב - גם זה מפחיד.
 

וכשמישהו מנסה לומר שאחרי 2,000 שנות גלות אנחנו צריכים להתעקש שרק עברית תהיה השפה הרשמית כאן, אף על פי שהסלנג שלנו ערבי ביסודו - זאת תגובה פוסט־טראומטית, כי אנחנו לא יכולים לשכוח את פצעי העבר שלנו. אבל שום תירוץ בעיני לא מצדיק את זה. זו פסיכולוגיה בגרוש שאחטוף עליה בטוקבקים, אבל היי, עדיפה פסיכולוגיה בגרוש על הפסיכיאטר שהמדינה האהובה הזאת צריכה והיא לא מקבלת.