ישראל מורתעת. המעצמה ששולטת בימים, בשחקים, בחלל ומתחת לאדמה מורתעת על ידי ארגון טרור חלש, מורעב, נצור ומבודד. האיש שסיסמת הבחירות שלו ב־2006 הייתה "חזק מול חמאס" ושהבטחת הבחירות שלו ב־2009 הייתה להפיל את שלטון חמאס, נחנק. במקום להפיל, הוא מגדיל. ישראל של נתניהו וליברמן מנהלת עם חמאס מו"מ ממושך ואינטנסיבי תחת אש תופת.

 


זה לא קורה כי חמאס חזק. זה קורה כי חמאס חלש. כי אין לו מה להפסיד ויש לו הנהגה שיודעת לקבל החלטות ולנהל אסטרטגיה. אצלנו - בדיוק להפך. תארו לעצמכם מה היה קורה כאן עכשיו אילו בנימין נתניהו לא היה ראש הממשלה, אלא ראש האופוזיציה. פחד אלוהים. איך הוא היה מסביר, עם הבריטון הסמכותי, את חדלונה של הממשלה. איך הוא היה מפרט, באותו בריטון סמכותי, מה יעשה כשיהיה ראש הממשלה, איך יפצפץ את עמוד השדרה של הטרור ויכרות את ראש הנחש.

אבל נתניהו הוא ראש הממשלה (תכף עשר שנים ברציפות) ולכן כל מה שקיבלנו בתקשורת אתמול זה את השר יובל שטייניץ אומר ברדיו ש"ההרתעה הישראלית לא הולכת לשום מקום" (שתבוא, לפני שתלך), ומוסיף ש"אנחנו מוכנים לספוג סבב כזה כדי לא לוותר על משוואת ההרתעה שלנו מול חמאס". צחי הנגבי, מצידו, כשנשאל לאן זה הולך, אמר שזו תעלומה, כי הכל תלוי בחמאס. לשמוע, ולא להאמין.

תקיפה בעזה. צילום: רשתות ערביות
 

זה לא שנתניהו פחדן. בחזית הצפונית הוא אישר לרמטכ"ל את התוכנית השאפתנית והאמיצה למלחמה נגד ההתבססות האיראנית. החזית הצפונית נפיצה, מאיימת ומסוכנת פי אלף מהדרומית. היא מנוהלת נכון. מראש הממשלה דרך שר הביטחון ובעיקר הצבא. הסיבה לניהול הנכון, פשוטה: יש מדיניות. יש אסטרטגיה. יש מטרות ברורות, יש תוכנית סדורה, יש גיבוי אמריקאי ותיאום רוסי ואפילו עידוד סוני. בחזית הדרומית, נתניהו נמס. זה מוזר, כי ביבי של 2018 לא מפחד מאף אחד ומשום דבר (חוץ ממנה, כמובן).

הוא לא סופר איש, מזלזל ביריבים פוליטיים, מבטל סיכונים, חוצה קווים אדומים ולא רואה בעיניים אפילו משפחות שכולות (עוד נחזור לזה). הוא נכנס באמ־אמא של נשיא אמריקאי (הקודם), הוא מסתער על המשטרה, הוא מסמן יועץ משפטי לממשלה ומרסק את בית המשפט העליון. הדבר היחיד שהוא מפחד ממנו - זה הבייס האלקטורלי. מפלצת המנדטים הימנית רבת הראשים, הטרול הרעבתני והאלים שנתניהו גידל בחצרו ועכשיו מאיים לקום על יוצרו. 
 



נתניהו יודע שאם יפיל את חמאס בעזה והרשות הפלסטינית תחזור לרצועה, עלולים להתחדש דיבורים על שלום. טוב, לא שלום, אבל תהליך מדיני. אולי לא ממש תהליך מדיני, רק סתם הפסקת התרחבות נוספת בשטחים. זה כבר ממש מפחיד אותו. זה האיום הקיומי על יכולתו של נתניהו לשתות שוב את האלקטורט הימני של נפתלי בנט. לכן הוא לא מפיל את חמאס. כדי לא להחזיר את התקווה הוא חייב את חמאס להמשך הנצחת הסטטוס קוו. זו הסיבה שמאפשרת לארגון קיקיוני, מותש, חבול, פצוע, מבודד וחדל פירעון לעשות לישראל בית ספר, להכתיב את הקצב, ולהעלות ולהוריד את הלהבות כרצונו.

 
הטור המלא במעריב סופהשבוע