באווירת השנאה שנוצרה פה, לא נעים לכתוב מאמר שמבקר את דרכו של השמאל. על רקע הכניעה המתמשכת של ממשלת הימין לחרדים בעבור איזה ביטחון מדומה, ביקורת על הדרך האלטרנטיבית לממשלה הזאת, יכולה לכאורה לצדד בדרכה. אז אולי צריך לומר מראש שזו אינה הכוונה, להיפך. בגלל האלטרנטיבה הדהויה שקיימת כרגע, מי שאינו מסכים עם דרכה של הממשלה הנוכחית מרגיש תקוע, כי הוא יודע שהפתרון לא נמצא בתמונת הראי של הממשלה.

המציאות בארצנו, כרגיל, מורכבת. איך הגענו למצב שבו נוכח ממשלת הימין הכי מובהקת שאי פעם הייתה פה - אביגדור ״מילה זו מילה״ ליברמן כשר ביטחון, בנט חובב הצבא בקבינט, טראמפ בבית הלבן, דמי שתיקה לחרדים בדמות תקציבים וחוק המרכולים, ודחייה של חוק הגיוס גם בגרסתו המרוככת - אנחנו שוב מוצאים את עצמנו בדיוק באותו המצב?

התשובה היא שאין באמת שמאל וימין מדיני, זאת פיקציה. כשצריך, נלחמים. אין ממשלה שלא התנסתה במציאות המרה הזאת. השלום אינו תלוי רק בנו, וכבר שנים שההרתעה שלנו מול הפלסטינים עובדת אחרת. נוצר מצב שחמאס שולט בסיטואציה ומחליט מתי יורים ומתי מסדירים, כשמאחורי הקלעים מושכת איראן בחוטים, ואנחנו חוששים להשתמש במלוא הכוח הצבאי ולהיכנס לעוד סבב מהסיבות הידועות. המציאות הזאת מתקיימת בין אם יש פה ממשלת שמאל ובין אם ממשלת ימין, וההבדל היחידי הוא בבחירת המילים, לא בבחירת המעשים.





לא, תודה

כל מי שמגדיר את עצמו כאלטרנטיבה לא מסתכל למציאות הזאת בעיניים, ולכן גם לא יהווה אלטרנטיבה, אלא הסחת דעת. למרבה הצער, אלה רוב הקולות הנשמעים היום מחוץ לממשלה. כדי להשיג בולטות תקשורתית וחופן לייקים, רבים מאלה המתיימרים להיות אלטרנטיבה מרגישים צורך לחיות על פרובוקציות שהן תמונת ראי לכל אמירה או צעד של הממשלה. הם אמנם מקבלים את הבולטות התקשורתית ואת חופן הלייקים, אבל לא מייצרים אלטרנטיבה אמיתית. זאת מלכודת הדבש שבה נשבתה האופוזיציה.

האלטרנטיבה לחוק לאום, חוק פונדקאות שמפלה להט״בים וחוק גיוס שמסרב להיחקק, היא לא בקביעה שישראל היא מדינת אפרטהייד, גזענית, חשוכה, פאשיסטית - מחק את המיותר. היא לא נמצאת בהאדרתה של עאהד תמימי, גם לא בשתיקה על העתירה המביכה של הרשימה המשותפת לבג״ץ, שלפיה חוק הלאום "שולל את הזכויות האזרחיות והלאומיות של הפלסטינים במולדתם ולכן הוא גזעני וקולוניאליסטי". היא גם לא קיימת בגישה הכושלת שמטרתה ״לגרום לעולם להצילנו מעצמנו״, גם כשמדובר בחוק הלאום. העולם אינו בהכרח אובייקטיבי או חכם, ואינו יכול להחליף את הריבונות הישראלית. אם זאת האלטרנטיבה, אין פלא שהרוב אומרים ״לא, תודה״.

הממשלה הימנית שלנו לא מספקת יותר ביטחון מכל ממשלה אחרת. זאת עובדה. מכיוון שרטוריקת הימין אינה נשמעת טוב בחוץ, באופן פרדוקסלי היא מספקת דווקא פחות לגיטימציה למבצעים צבאיים. במקום להשתמש בעובדות הללו, הקולות שאמורים להוות אלטרנטיבה רק ממסכים אותן ככל שהם מוקצנים יותר, ומהווים תמונת ראי לקולות המוקצנים שמשמיעה הממשלה.

האלטרנטיבה לאמירות קיצוניות חסרות היגיון אינה טמונה באמירות קיצוניות חסרת היגיון מהכיוון הנגדי. היא נמצאת בהבנה של המצב לאשורו. בהבנה של תנועות המטוטלת הפנימיות. כשמאפשרים במה רחבה מדי לשנאת ישראל, להשמצות פרועות ולניגוח חיילי צה״ל שעושים את המיטב כדי להגן על כולנו, מקבלים הקצנה ימנית. כך שהתשובה להקצנה הימנית אינה יכולה להיות הקצנה עוד יותר גדולה של המנטרות הנגדיות.

נוכח השנאה גם לא נעים לומר משהו שמבקר את התקשורת, אבל נראה שמבלי משים היא תומכת בתופעה הזאת. מטרת התקשורת בראש ובראשונה היא רייטינג. ככזו, היא אימצה גישה שנותנת את תמונת הממשלה ואת תמונת המראה הנגדית, ומי שרוצה לקחת חלק בדיון חייב להביע את אחד משני הצדדים, ועדיף בבוטות. כשמשקפים בהתמדה את הסיסמאות של שני הצדדים, לא יוצרים איזון, אלא תורמים לחוסר האיזון. בשם ה״פייט״, זו גישה שמסיטה הצידה דיון פחות לוהט ויצרי, אבל יותר משכיל וענייני.

מרביתנו מבינים שהשלום אינו תלוי רק בנו, וגם ההיפרדות מהפלסטינים לא תלויה רק ברצוננו הטוב. מה שכן, אנחנו צריכים לשאוף לשם, גם אם כרגע אין פרטנר. הנוסחאות הדמיוניות של ״ייתנו־יקבלו״ ושל ״אם יירו, נכה בהם״ לא בדיוק מחזיקות מים, חוץ מאשר בסיסמאות הבחירות של פוליטיקאים מהימין. אבל הסיסמאות של האלטרנטיבה הן בלתי אכילות כל עוד הן מהדהדות את ההפך הגמור.



פוליטיקת הקרקס

אינסטינקטיבית, נדמה שאם משהו לא עובד, צריך ללחוץ חזק יותר על דוושת הגז, ואז הוא יעבוד. אבל האינסטינקטים לא תמיד לוקחים אותנו למקום הנכון. כשהתנהלות מסוימת נכשלת לאורך זמן, ואפילו מריעה את המצב, לא מומלץ ללחוץ חזק יותר על דוושת הגז, אלא לעצור לרגע בצד. נדמה שבאופוזיציה מפחדים לעצור ולחשוב, או חס וחלילה להודות בטעות כלשהי. לפני שהם בוחרים באופציה הזאת, הם מעדיפים לחזור שוב ושוב על אותה פעולה, ולספק לעצמם סיבות מעולות לכך שאסור להפסיק לעשות בדיוק את מה שהם עושים, ולהתעלם שוב ושוב מהעובדה הפשוטה שהם נכשלים.

האלטרנטיבה אינה יכולה להיגזר מהאורתודוקסים של השמאל. על פיהם, ימני הוא פחות או יותר כל מי שלא קורא ״הארץ״. הם קיצוניים, שבויים בעולם משל עצמם, שבו הם היחידים שמבינים את האמת, יודעים מה נכון, ומוכנים למות על קידוש צדקתם. המסות של המצביעים לא נמצאות שם, תודה לאל. המסות יכולות להתחבר לשמאל קונסרבטיבי ורפורמי, שקרוב יותר למרכז. האלטרנטיבה שגוזרת את עצמה מהרעיונות הנגדיים הללו שרויה בשיטיון, שולפת סיסמאות ״ליברליות״, וכשמגיע ים של לייקים, חיה תחת אשליה שהמסות איתה. בפועל יש ים של לייקים - שלא מסתכמים אפילו במנדט. האלטרנטיבה מתרחקת מהאמת, והים האמיתי מתרחק ממנה.

אלטרנטיבה שפויה לא מחכה שראש הממשלה, שר הביטחון, שרת המשפטים, שר החינוך או כל ימני אחר יגיד משהו, ומיד גוזרת תגובת נגד מפולפלת שאמורה להוכיח שהוא שחור ואני תמונת המראה שלו - הלבן, הבוהק, הצח. אלטרנטיבה שפויה מסכימה לפעמים עם הימין, וגם דוחה לפעמים את מעשי השמאל הקיצוני. היא לא אימפולסיבית, לא משחקת את משחק המטקות של השנאה. היא לא מבטלת, לא פוסלת מראש, לא קוראת גזען לכל מי שלא מסכים איתה. פוליטיקת הקרקס היא משחק שיש בו מנצח אחד - ימין. רוצים לתת אלטרנטיבה אמיתית, שיש לה גם סיכוי לנצח? תעברו למגרש משחקים חדש. אל תיקחו חלק בקרקס. רק כך תהוו אלטרנטיבה אמיתית.