חשיבותו של חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, הובהרה ברשימה שפרסמתי לפני שבועיים. כל שאירע מאז מלמד על תוצרי לוואי רוויי תועלת הנלווים לחוק, שחשיבותם קטנה אך במעט מזו של החוק עצמו.

החל מהמהפך בבחירות תשל"ז (1977) שינה השמאל את עורו, הפך לשמאל קיצוני (העבודה ומרצ) וחלה בו הידרדרות מואצת לפוסט־ציוניות ופוסט־יהדות. מהלך זה יסודו בתפיסה שרק בברית פוליטית עם ערביי ישראל יוכלו לשוב לשלטון, כפי שאכן קרה פעמיים מאז המהפך - בבחירות תשנ"ב (1992) ותשנ"ט (1999).



בקונגרס הציוני הי"ז משנת תרצ"א (1931) אמר דוד בן־גוריון: "לא נשלים עם שלטונה של קבוצה לאומית אחת על רעותה לא עתה ולא בעתיד, אף אין אנו מקבלים את ססמת המדינה היהודית שמשמעותה בסופו של דבר שלטון של היהודים על תושבי הארץ הערבים, אנו שוללים שלטון שלנו על הערבים גם כאשר ישתנו יחסי הכוחות בארץ לטובתנו כתוצאה מעלייה יהודית". הוא חזר על דברים אלה כמעט מילה במילה בשנת תרצ"ז (1937) בוועדת פיל.



דבריו של מנהיג השומר הצעיר מאיר יערי באותו קונגרס היו בוטים הרבה יותר: "אנו שוללים את הרעיון הבורגני ואת החלום של מדינה יהודית. השלכת הלוזונג של מדינת יהודים כלוזונג פוליטי אקטואלי, עם כל האטריבוטים של שלטון, מתכוונת להשליט בארץ ישראל משטר קולוניאלי. משטר של דיכוי מתמיד של הפועלים הערבים, של נישול האוכלוסייה הערבית מזכויותיהם הפוליטיות האלמנטריות".



על כולם עלה נשיא התנועה הציונית, חיים ויצמן, שאמר: "אינני מבין ואינני רוחש אהדה לדרישת הרוב היהודי בארץ ישראל. העולם יפרש את הדרישה הזאת רק מתוך הנחה ששואפים אנו לרוב כדי לנשל את הערבים".



בן־גוריון השמיע לראשונה את הדרישה להקמת מדינה יהודית רק בעיצומה של השואה, בוועידה ציונית במלון בילטמור בניו יורק, ואילו יערי שינה את דעתו רק בשלהי תש"ז (מחצית 1947).



ההתנגדות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הינה בעלת שורשים היסטוריים עמוקים במה שפעם היה השמאל הציוני והיום הפך לשמאל הקיצוני. אלמלא השואה, הזרם המרכזי בו היה ממשיך בהתנגדותו למדינה יהודית. כל האמור לעיל אינו מונע ממשכתבי ההיסטוריה מלומר את דבר הרמייה והכזב שלפיו "אנחנו הקמנו את המדינה". מה הפלא אפוא שהשמאל, שמציוניותו לא נותר דבר, יצא בשצף קצף נגד חוק הלאום מיד כשעלתה הצעתו של ח"כ אבי דיכטר על סדר היום. גם העובדה שבשאלת יסוד ציונית־רעיונית כמו חוק הלאום הם נתפסו לעיני כל בברית פוליטית מבישה עם הח"כים זועבי, זחאלקה וטיבי אין בה כדי להרתיעם.



עמדת השמאל הקיצוני מחפירה עוד יותר מעמדת האויב הערבי מבפנים, הפועל בגלוי לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית. השמאל הקיצוני הוציא לאחרונה מתחת ידיו את המונח "הדתה" כחידוש במלחמתו ביהדותה של המדינה, אולם ממשיך לטעון בפומבי כי ברצונו לשמר את המדינה היהודית ולמנוע את הפיכתה לדו־לאומית. בפועל, גם הם פועלים ליצירת "מדינת כל לאומיה ואזרחיה".



במגילת העצמאות אין זכר למילה "דמוקרטיה"



עמוס עוז, א"ב יהושע ודומיהם הם כיום האידיאולוגים המובהקים ונותני הטון של השמאל הקיצוני. גילוי הדעת שפורסם על ידי השניים ועוד 178 משתרכים אחריהם, מוכיח שחור על גבי לבן את העוינות הבוטה של החתומים עליו לעצם קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בין השאר נאמר בגילוי הדעת: "חוק הלאום לפיו מדינת ישראל היא מדינת הלאום של יהודים בלבד, מתיר במפורש אפליה גזעית ודתית... אינו מזכיר דמוקרטיה כיסוד המשטר ואינו מזכיר את השוויון כערך יסוד... ככזה חוק הלאום מנוגד להגדרתה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית וסותר את מגילת העצמאות".



מי שאינו צודק חייב להיזקק לרמייה בטיעוניו. ראשית, במגילת העצמאות אין זכר למילה "דמוקרטיה", וישראל מוגדרת בה מדינה יהודית ולא מדינה יהודית־דמוקרטית. שנית, גם הקביעה כי אי־אזכור ערך השוויון בחוק הלאום היא "ראיה" להיותו חוק גזעני מפלה, אינה אלא רמייה. בכל אחד מתריסר חוקי היסוד - לרבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - אין זכר למילה "שוויון". הדרישה להכניס את ערך השוויון לחוק הלאום היא הנותנת כי הדבר היחיד שמפריע לחתומים על גילוי הדעת זו הקביעה - שהינה מהותה של הציונות מחד, והיהדות מאידך - באשר לזכויותיו הבלעדיות של עם ישראל בארץ ישראל, ולריבונות יהודית בלעדית. במילים אחרות, שמדינת ישראל הינה מדינת הלאום של העם היהודי בלבד. זהו יסוד היסודות של עצם קיומה והטעם לקיומה של מדינת ישראל. מכוח הכנסת השוויון לחוק הלאום תיווצר מציאות שלפיה כל המיעוטים בישראל זכאים להגדרה לאומית. מדינה כזאת תהיה במהותה מדינה פוסט־ציונית ופוסט יהודית, כחזונו של השמאל הקיצוני.



הנכלולי מבין כל חותמי כתב הפלסתר הנ"ל הינו לא אחר מאשר א"ב יהושע. האחרון הינו גם מיוזמי ומובילי מסמך ז'נווה הסהרורי - המשך ישיר לפשע אוסלו. מסמך ז'נווה נפתח בהצהרה "חגיגית" שלפיה ישראל תכיר במדינת לאום פלשתינית, ואילו הפלשתינים יכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. כך במפורש. אלא שכאשר נתניהו, מיד עם תחילת כהונתו השנייה כראש ממשלה בשנת תשע"ט (2009), הכריז שתנאי לכל הסכם שלום הינו הכרה "פלשתינית" בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי - ניסוח הזהה מילולית הן למסמך ז'נווה והן לחוק הלאום - היה זה לא אחר מאשר יהושע שהוקיע דרישה זו כתירוץ שלא לחתור לשלום, וזאת תוך שימוש במינון גבוה של עזות מצח ורמייה.



אמור מעתה, כאשר אדון יהושע ודומיו חותמים על מסמך כלשהו שיש בו דרישות כלפי האויב הפלשתיני, הרי שמדובר באחיזת עיניים שכל מטרתה להונות את העם היושב בציון. אם וכאשר ייווצר רוב בציבור הישראלי לדרישות האויב הערבי מפי יהושע ושות', כי אז בכוונת האחרונים להסתלק מכל דרישה מקבילה שהוצגה לאויב הערבי. כך שגם חשיפת מעשה הרמייה של האידיאולוגים והדוברים המרכזיים של השמאל הקיצוני הינה תוצר לוואי רב־תועלת של חקיקת חוק הלאום.






שני תוצרי לוואי חשובים אלה הינם כאין וכאפס לעומת דברי הבלע שהשמיע המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אליהו מצא: "חוק הלאום מאמץ את רעיון המדינה היהודית וזונח את הדמוקרטית - זוהי הבשורה וזה מרתיח את הדם".



צריך לקרוא מספר פעמים כדי להאמין כי הדברים יצאו מפיו של שופט בכיר בדימוס. דמו השמאלני הקיצוני רותח מכך שחוק יסוד מכריז על ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, תוך הסתמכות על נימוק כוזב בעליל, שלפיו החוק זונח כביכול את הדמוקרטיה. על פי פסיקת בג"ץ, חוק יסוד יכול לבטל את האמור בחוקי יסוד קודמים אך ורק באמצעות אמירה מפורשת וחד־משמעית שזו כוונתו. אמירה כזו אינה בנמצא בחוק הלאום. ממשיך מצא ופולט כזב נוסף, לפיו כוונת החוק הינה "להדיר את כל המיעוטים מזכויות אזרחיות בסיסיות". כחש זה עולה אפילו על רמייתם הנמוכה של עוז את יהושע. שהרי גם אם נקרא בחוק הלאום שוב ושוב, עד אינסוף פעמים, לא נמצא בו ולו מילה אחת הפוגעת בזכות אזרחית כלשהי, בסיסית או שאינה בסיסית, של בן מיעוטים כלשהו.



קרשנדו הכזבים של השופט בדימוס מגיע לשיא באמירה שבה הוא קובע כי מטרת חוק הלאום הינה לקדם את סיפוח יהודה ושומרון על אוכלוסייתם הערבית: "נקלוט כמה מיליוני ערבים בלי זכויות", אומר מצא - כזב נוסף, אין ביו"ש יותר ממיליון ורבע ערבים - "ונהיה מדינת אפרטהייד פר אקסלנס". גם באמירה בוטה זו בינה לבין האמת אין ולא כלום, ולכן אין הוא טורח להאיר את עינינו באשר לסעיף בחוק שממנו שאב את נבואתו ההזויה.



אבל, וזה העיקר, באמירה "נהיה מדינת אפרטהייד פר אקסלנס", והכל על יסוד חוק הלאום - שכפי שיודע היטב השופט בדימוס מצא, אין בו אבק של גזענות ו/או אפרטהייד - אנו למדים שלא רק במהות, אלא גם בניסוח הוא הופך את עצמו תאום פוליטי לזועבי, זחאלקה, טיבי ושות'. חשיפה זו של דמותו הרעיונית־פוליטית של אחד מן השופטים שהיו מעמודי התווך וממייסדיה של הרודנות הבג"צית, הינה תוצר לוואי רב־תועלת, שלא יסולא מפז, של חקיקת חוק הלאום.



אחרון אחרון בתוצרי הלוואי רבי־התועלת של חוק הלאו, בא לעולם בעקבות מחאת הדרוזים, שיסודה בתעמולת כזב צינית של השמאל הקיצוני. הכוונה היא לחקיקת חוק מיוחד שיבסס את מעמדם של הדרוזים בפרט ואת זה של כל בני המיעוטים המחרפים את נפשם למען מדינת ישראל, לא רק כבעלי זכויות שוות לחלוטין, אלא ככאלה שתרבותם ומסורתם ישומרו ויטופחו,  בהבעת תודה והוקרה למסירותם למדינת הלאום של העם היהודי. 




tguvot@maariv.co.il