לפני כמה שעות סיימתי חמישה ימי צילום בפולין. עבודה קשה. עכשיו על פירוגי אחרון בשדה התעופה הראש מסכם. בקצרה אומר שהפולנים הם עניין קשוח. עזבו את ההיסטוריה והחוק הפולני, לזה אגיע בהמשך. ברמה האנושית, לאורכו של כמעט שבוע פגשתי בעיקר בני אדם נוקשים. במקורות נטען שעורפנו שלנו עמיד במיוחד. נדמה לי שלעומת המקומיים אנחנו נדיה קומנץ'. גמישים וקלילים. פה הכל מאובן.


לרבים כאן יש אמת אחת ויחידה. לא מעט מרואיינים בסרט שצילמנו בפולין טענו, בלי לדעת דבר על מטרתנו, שהעלילה שאנחנו טווים שגויה, וזו הנכונה היא אחרת ועלינו לתעד דברים שונים לחלוטין. 


יש גם דרך אחת ויחידה. המוכר בגלידרייה סירב להכיר בעירוב טעמים, נהג המונית התכחש לווייז והפקיד בקבלה אינו מוכן בשום פנים להנמיך את המוזיקה בלובי. אפילו המזגן תקוע בטמפרטורה קבועה ונצחית. לא משנה אם חם עד אימה או קר. הכל מקובע. 




כשזו הגישה, ניתן להבין את העקשנות סביב מה שמכונה אצלנו "החוק הפולני". כפי שהסביר לי אינטלקטואל ורשאי שביליתי איתו כמה שעות: "לפולנים יש היסטוריה אדירה, כבוד לאומי והישגים מרשימים, אבל בדבר אחד הם פקששו - העניין היהודי. וזה רובץ עליהם". 


למערכה הזו מגויסים אינסוף טיעונים, שמטרתם לטשטש את מעורבות המקומיים בחיסול היהודים בימי מלחמת העולם השנייה. חלקם נכונים אבל יכולים להוביל לכמה מסקנות, ואחרים מוזרים וקונספירטיביים. הפולנים מדגישים שגם הם נרצחו בידי הגרמנים; שחיסול בני דת משה היה כלכלי–נסיבתי, לא מעבר; שיהודים שיתפו פעולה עם הרוסים בזמן הפלישה הנאצית ורצחו בעצמם פטריוטים פולנים בימי הקומוניזם; שבעת מלחמה המוסר מתרופף ואירופה כולה הייתה מערב פרוע; ושבין צוענים ורוסים - גם אנחנו, למרבה הצער, סבלנו. 


אין ספק שהנושא היהודי טורד את מנוחתם. העבר המכוער מביט בהם באופן לא מחמיא וקשה להם. ועדיין, באופן די מדהים, התרשמתי שהאנטישמיות חיה ובועטת, נדבקת אל המדינה הזו ותושביה כמו ריח של בגד ישן וכעור שמסרב להישלח לאשפה. אף על פי שכעת חיים כאן מעט מאוד יהודים, השנאה נכחה כמעט בכל מפגשי עם פולנים. "ברור שהמדינה שלכם מצליחה פיננסית, אתם יהודים", אמר לי אדון מכובד. "ההפקה שלכם עם הכסף היהודי מגיעה לכאן וקונה הכל. יש לכם כסף משום שאתם יודעים לנהל עסקים". 


צוין בפני מנהג שעדיין קיים ומקובל: פולנים המבקשים להצליח בעסקיהם מחזיקים בביתם תמונה של יהודי סופר כסף. השיח הזה הגיע לא אחת מפולנים שלעולם לא יגדירו עצמם אנטישמים, מה שעושה את זה לקשה ומייאש הרבה יותר.




בליווי הקולות הללו יצאתי לבית הקברות היהודי בוורשה כדי לחפש את קרובי הטמונים במקום. משפחתי, שהייתה גדולה ומפוארת בעבר, חייתה בעיר לפני המלחמה. המקום ניצב מאחורי חומת לבנים אדומה ומרשימה. הפלגתי למסע למציאת אביה של סבתי והורי סבי. 


בית העלמין גדול ומפותל. מבוך של מוות ויגון. מצבות רעועות מלפני שנים רבות צמודות זו לזו באי-סדר פיוטי ונורא. אחותי, שחוקרת בשאלות שנוגעות לעבר המשפחתי שלנו, ידעה בדיוק באיזה גוש ובאיזו חלקה נמצאים השרידים. אני מפלס דרך בין אבנים מרוסקות ושיחים עבותים שמטפסים על שמות המסמלים חיי קהילה עשירה שנמחתה. מומחה מקומי מצייר לי מפה שתדריך אותי לקרובי. דרך המלך מסתעפת, מתפצלת. תלמידים ומשלחות מישראל נבלעים, ואני נעלם לתוך יער באמצע ורשה.


לפי ההסבר של המומחה ספרתי שבעה קברים מהמצבה של מנוח בשם "סדרבאום". אין כלום. ציונים זרים ותאריכים רבים מבלבלים את תודעתי. פתאום היא מופיעה. המצבה של אביה של סבתי. הוא נפטר לפני השואה. בתום המלחמה, לפני שעזבה לישראל, סבתא לילי הנציחה על קברו את בני משפחתה שנרצחו ומעולם לא הובאו למנוחות. הנה שמו של בעלה שנורה ברחוב בתור לאקציה בגטו, ומתחתיו באבן חרוטה אדל, האחות היפה והקטנה שלה, שנורתה מאקדחו של אוקראיני. ומתחת לכולם, מקצה הרשימה, מביט בי סטפן, הדוד שלי שנרצח כשהיה רק תינוק. 


אני מנקה את הקבר, ואת זה הסמוך, ששייך למשפחת סבי, מעלים סוררים, מזבל ומעשבים פראיים. סרפד ארסי נוגס בבשרי. היד שורפת. נוסף לכך שיעול דלקתי מתגנב לגרון. פתחתי בקדיש והוספתי קטעים מפרק צ"ד בתהילים. אל נקמות ה'. נקום בהם ועשה צדק. אם לא בעולם הזה אז בעולם הבא. הסלולרי מצלם הכל ואני מתקשר לאחותי. היא מתרגשת ומבקשת פרטים. 


קיצרתי את השיחה. רגלי נושאות אותי בלי מחשבה, ובריצת אמוק הגעתי לקניון הסמוך. פולנים מנומסים שותים קפה ואני רוכש כמה ורדים. ורד אדום לכל נשמה. כעת הם מונחים יפה על שני הקברים. מעולם לא הכרתי אותם וכמה שאני מתגעגע אליהם. 


ביציאה משם בוקע קולה של אשתי מהנייד. היא שואלת אם עצוב לי ואני עונה לה לאט שכן. דמעה אחת חומקת ואחריה - שטף. הצער הופך לשבר והשבר להתייפחות וההתייפחות לקינה ארוכה. 


20 דקות חולפות. מרגע שנרגעתי, התחלתי לאכול בלי הפסקה. כאב הגרון צומח לשיעול מוגלתי. עוד מנה ועוד עוגה ואין שובע והשיעול הארור הזה מתגלגל עד לריאה. בשדה התעופה אני ממלמל: "מתי תגיע כבר טיסה ארצה? מתי?".